‏הצגת רשומות עם תוויות הכלאות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הכלאות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 11 בנובמבר 2025

🜂 מן השמים באו - פרק 3 ספר בראשית - חלק ראשון

 

בריאת העולם, בראשית מול המסופוטמיה
חלק א׳ — ששת ימי הבריאה 

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. 

  כמה הופתעתי כשנפגשתי יום אחד ממש במקרה, בסיפורים מתוך לוחות חימר שנמצאו בחפירות שומר, הדומים כל כך לסיפורי בראשית (בעיקר) שלנו אבל בסגנון פיקנטי ורמזים שאינם ניתנים להכחשה שיש כאן משהו שונה, גדול וכל כך מסקרן וממש לא דתי,  יש מעבדות והכלאות נפילים, מרכבות מעופפות ואנשים שיורדים מהשמים,  בראשית מן  האגדות שהפך לספר מתח מדעי של ציוויליזציה קדומה ולא סתם ספר... ספר שהיה כל כך פופולרי שנמצאו עותקים שלו גם באכד, אשור בבל ולכל אורך המסופוטמיה, כל עם והדמויות שלו, השמות שלו והאלים שלו, ואני חשבתי שאנחנו המצאנו הכל...

אז בעצם לפני שנולד ספר בראשית ונחתם כתורת האמונה באל אחד, כבר סופרו סיפורי בריאה רבים ברחבי מסופוטמיה. בלוחות החימר של השומרים והאכדים, בייחוד ביצירה הידועה ''אנומה אליש'' (“כאשר במרום”) סיפור הבריאה הבבלי מתוארת בריאת העולם כתהליך ארוך, גשמי ומלא מאבק בין ישויות שמימיות. לעומתם, בראשית מציגה בריאה נקייה, מאורגנת, שמתרחשת בציווי ולא במאבק. אך כשמציבים את שני המקורות זה מול זה — מתברר שהם דנים באותם שלבים: מים, חושך, אור, רקיע, יבשה, צמחים, מאורות, חיים. ההבדל הוא במבט: מי יצר את העולם — וכיצד.


יום א׳ — האור הראשון

בראשית א׳:1–5 אנומה אליש / טקסטים שומריים
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם,
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי־אוֹר.
“כאשר במרום לא נקראו שמים ובתחתית לא נקראה אדמה.
המים הקדמוניים אפסו ותיאמת התערבבו כאחד.
רוח אנּו ריחפה מעליהם, והחושך כיסה את המים.
אז עוררו האלים אור לזרוח מתוך האפלה.”

בשני הסיפורים נפתחת הבריאה מתוך מים קדמוניים וחושך. בראשית מציבה אל טרנסצנדנטי שמצווה והאור נוצר — פעולה לשונית. באנומה אליש, לעומת זאת, האור מופיע מתוך החומר, בעקבות תנועת רוח ופעולת ישויות רבות. הדמיון ברור: “תהום”, “מים”, “רוח”, “אור” — כולם מושגים שמקורם באותם מיתוסים מוקדמים. אך ההבדל המהותי הוא פילוסופי: כאן יש אל שמעל לחומר, שם האלים, חלק ממנו.


ימים שני עד חמישי — סדר העולם

מן האור הראשון ממשיך הסיפור המקראי אל ארגון העולם לשכבות: מים עליונים ותחתונים, רקיע, יבשה, צמחייה, מאורות. הלוחות המסופוטמיים מציגים סדר כמעט זהה — אך מתארים אותו כאקט הנדסי־קוסמי, מלא עבודה, קריעה ועיצוב. במקום אל ש"מדבר", יש שם אל בונה.

בראשית – הימים השני עד החמישי אנומה אליש / טקסטים שומריים־אכדיים
יום ב׳ – “יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”
יום ג׳ – “יקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה; תדשא הארץ דשא”
יום ד׳ – “יהי מאורות ברקיע השמים... למועדים ולימים ולשנים”
יום ה׳ – “ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים”.
מרדוך קורע את תיאמת לשניים ומקים ממנה את השמים ואת הארץ.
הוא מציב כיפה שתפריד בין המים העליונים לתחתונים.
היבשה נגלית כשהמים נסוגים, צומח נברא למזון האלים.
נקבעים משכנות המאורות — שמש, ירח, כוכבים — לשמירת הסדר.
החיים במים ובעוף מתהווים מהמים עצמם — הפריה טבעית, לא ניסית.

בשני המקורות יש תהליך זהה: אור → שמים → יבשה → צומח → מאורות → חיים. אך בראשית משתמשת בלשון חדה, כמעט מתמטית: “ויאמר… ויהי… וירא כי טוב”. הטקסט המסופוטמי לעומתה הוא פואמה הנדסית – העולם נבנה בעמל, לא בדיבור.

מבחינה מחקרית, סדר הבריאה מלמד שהמחבר המקראי הכיר את המסורת המסופוטמית אך בחר לזקק אותה: להחליף את ריבוי האלים באל אחד, ואת המאבק בכוח המילה. במקום אלים שנאבקים עם חומר – אל שמסדר אותו במחשבה.

יום השישי – יצורי הארץ

בראשית א׳:24–25 אנומה אליש / לוחות שומריים
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ"
"בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ"
"וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב".
“האלים קראו לאדמה להוליד יצורים.
האדמה יילדה את הבהמות, את רמשי השדה ואת חיות הארץ.
הם נבראו כדי לאכלס את הארץ ולהכין אותה לקראת בוא האדם.”

בשלב זה ניכר הדמיון הברור בין שני הסיפורים:
הארץ “מוציאה” חיים מעצמה, אמא אדמה,
אבל בבראשית  העולם מגיב לציווי האלוהי,
ובשומר זו  התגובה טבעית, האדמה מניבה מעצמה.

כך נשלם סדר הבריאה: שמים, מים, אדמה וחיים.
הכול עומד במקומו, כמו במה מוכנה לפני עליית השחקן הראשי.
העולם שקט, שלם – ומחכה לאדם שייכנס אל התמונה וייתן לסיפור משמעות.

 חלק ב׳ — בריאת האדם וגן עדן / אידן 

-  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם...
- וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.....
בריאת האדם מיכלאנג'לו

העולם מוכן. השמים במקומם, הארץ ירוקה, המים מלאים חיים, אבל עדיין אין מי שיביט סביב ויבין מה הוא רואה. בנקודה הזאת מתחיל אחד הסיפורים המסתוריים והעמוקים ביותר — בריאת האדם.

גם כאן הדמיון בין בראשית לסיפורי שומר ואכד מפתיע. שני המקורות מספרים על ישויות עליונות שמתכנסות כדי ליצור את האדם, אבל הדרך והמטרה שונות לגמרי

בבראשית - ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...''.

 באנומה אליש מורדוך אומר : אקריש את הדם ואיצור ואצור עצמות,
אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש -
תוטל עליו עבודת האלים, והם - שינוחו!

בשומר - אנקי ירד לעומק המים אל אַבְזוּ, מקום משכנו, והביא משם בוץ קדוש – תערובת של עפר מים ודם של אל קדום שנשפך.
יחד עמו עבדה נִינְמַה (או נִינְחוּרְסַאג) – אם האלים, היודעת לעצב חיים.

“הם לקחו עפר וערבבו בדם האל, ויצרו אדם.”
“והם עשו ניסיונות, אך חלקם לא הצליחו –
האחד לא היה מדבר, השני לא ראה, השלישי לא אחז בכליו.”
הם לשו את הבוץ בידיים, ויצרו צורה דמוית אל אך חלשה ממנו וכך נוצר האדם הראשון.  

  • בבראשית – האל מחליט ליצור יצור בצלמו, בעל תבונה ורצון.
  • במסופוטמיה – מועצת אלים יוצרת את האדם כדי שיעבוד במקומם ויקל עליהם את העול.
בראשית א׳ 26–27 אתרחסיס / שומר
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם. האלים נועצו ואמרו: "ניצור לוּלוּ (האדם) אשר יישא את עבודת האלים." נינטו לשה את האדמה וערבבה אותה בדם של אל שנשחט, וכך נולד האדם בדמות היוצרים.

בשני הסיפורים האדם נוצר בצלם יוצריו, אבל הכוונה שונה. במקרא הוא שותף למלאכה האלוהית, נציג של הבורא על פני האדמה והוא הראשון בהחלט. במסופוטמיה הוא תוצאה של ניסיון הנדסי, יצור עובד שנועד למטרה הנעלה, לתחזק את העולם ולפי הניסוחים אפשר להבין שיש כבר אנשים בעולם שכנראה לא היו מותאמים לצרכיהם. 

חוה- ''אם כל חי'' נוצרה מהצלע של אדם  ''וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.''  

 נִינְטִי וחַוָּה – גבירת הצלע ואם כל חי

בין כל הסיפורים המסופוטמיים, אחד המרתקים ביותר הוא סיפורו של אנקי ונינחרסאג, שבו נולדת האלה נִינְטִי – “גבירת הצלע” או “גבירת החיים”. על פי הלוחות, אנקי – אל המים והחכמה – חלה לאחר שאכל מצמחי דִּילְמוּן, והאלה נינחרסאג יצרה עבורו שמונה אלות ריפוי, שכל אחת מהן ריפאה איבר אחר בגופו. אחת מהן הייתה נִינְטִי – זו שריפאה את הצלע.

המילה השומרית “טִי” פירושה גם צלע וגם חיים, ולכן שמה של נינטי משמעותו הכפול הוא “גבירת הצלע” ו“גבירת החיים”. באותו אופן, בבראשית נבראה האישה מצלע האדם, ושמה חַוָּה – מלשון חיים – “אם כל חי”. שני הסיפורים שומרים את אותו רעיון קדום: החיים נובעים מתוך הגוף, והתאחדות בין גבר ואישה משיבה את השלמות שאבדה בבריאה.

מאפיין נִינְטִי (Ninti) חַוָּה (Eve)
מקור לוחות שומריים – “אנקי ונינחרסאג” ספר בראשית, פרקים ב׳–ג׳
משמעות השם נִין = גבירה, טִי = צלע / חיים → “גבירת הצלע”, “גבירת החיים”. מן השורש ח־י־ה → “חיים” → “אם כל חי”.
אופן ההולדה / הבריאה נוצרה כדי לרפא את הצלע של אנקי לאחר שחלה – חלק ממערכת אלוהית. נבראה מצלע האדם כדי להיות לו לעזר ולשותפה – חלק מן האנושות.
תפקידה ריפוי, השבת חיים, שיקום הגוף האלוהי. הולדה, המשכת חיים, שיקום הקשר האנושי־אלוהי.
ממד סמלי סמל לאם הקדומה, לריפוי ולחיים הנצחיים. סמל למודעות, אהבה וחיים אנושיים; תחילת ההכרה.
הבדל עיקרי דמות אלוהית מיתולוגית; ריפוי צלעו של אל. דמות אנושית; נבראה מצלע אדם, סמל לבחירה ולתודעה.

קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים. סיפור “צלע האדם” שמופיע רק בבראשית נובע כמעט מילה במילה מהמושגים השומריים: הצלע כחיים, והאישה כמרפאה. נראה שהמסורת העברית לקחה את הסמל האלוהי והפכה אותו למוסרי.

 חלק ג׳ — גן עדן / אֶדִין/דִּילְמוּן 

 ''וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים,  מִן־הָאֲדָמָה,  כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים''.
אדם וחוה בגן עדן-יאן ברויגל
לאחר שהאדם נוצר, הוא לא נזרק לעולם פראי. הוא הונח במקום מסוים, מוגדר ומטופח — גן עדן. בבראשית זהו מרחב אלוהי מושלם, ובסיפורים השומריים זהו אזור קדום בשם אֶדִין (E.DIN) — "מישור האלים". שני הסיפורים מתארים מקום של שפע, מים, עצים וידע, אבל המשמעות שונה לגמרי. ויש גם את דילמון...
 דִּילְמוּן — “המקום שבו זורחת השמש” בלוחות החימר מתוארת דִּילְמוּן כארץ קדושה ונצחית:

“דִּילְמוּן היא ארץ טהורה,
ארץ הבהירה, המקום שבו זורחת השמש;
שם לא חיה מחלה, שם לא נשמע קול בכי,
שם לא מתים בני האדם.”

זה כמעט ציטוט ישיר של מה שהתנ״ך יתאר מאוחר יותר כגן עדן:
מקום של טוהר, נצח וחיים ללא מוות.

דִּילְמוּן מופיעה במיוחד באפוס “אנקי ונינחרסאג”,
זהו המקום שבו אנקי שוכן עם “גבירת החיים” נינחרסאג —
והוא “מפרה” את האדמה ואת היצורים החיים.
כלומר, זה מקום של בריאה, התחדשות וחיים נצחיים — בדיוק התפקיד של גן עדן. הדמיון בין דִּילְמוּן לגן עדן הוא מדהים:

מאפייןדִּילְמוּן (שומרית)גן עדן (תורה)
מיקום גאוגרפי“מזרחית לשומר”, “במקום בו זורחת השמש” — אזור המפרץ הפרסי“מִקֶּדֶם”, בין הנהרות פישון, גיחון, חידקל ופרת
טבע המקוםאין חולי, אין מוות, מים חיים נובעים מן האדמהמקום עץ החיים, נהרות, שפע, חיי נצח
הדמויות המרכזיותאנקי (אל המים והחכמה) ונינחרסאג (אם האלים)אלוהים, אדם וחוה
החטא / השינויאנקי אוכל את הצמחים האסורים ונענש ע״י נינחרסאגאדם וחוה אוכלים מעץ הדעת ומגורשים
הסמליותמקום ההפריה והחיים הנצחייםמקום הבריאה והחיים הנצחיים

 אז מה בעצם ההבדל?

בדִּילְמוּן — המקום הוא פיזי אמיתי: אי קדום במפרץ הפרסי (כנראה בחריין או אזור חופי ערב הסעודית של היום).
זה לא “עולם רוחני” אלא מרכז גאוגרפי של האלים
מעין בסיס קדוש שבו נוצרו החיים.

אפשר לומר כך:

                דִּילְמוּן הייתה “גן עדן של האלים”,

              ו“עדֶן” שבתורה היא “גן עדן של האדם”.


ממצא מרתק: חוקרים זיהו דִּילְמוּן בתעודות מסחר שומריות מהמילניום השלישי לפנה״ס — כמרכז מסחר בים, עשיר במים מתוקים,

וזה תואם להפליא את תיאור הנהרות בגן העדן התנ״כי!

ולכן, יתכן ודִּילְמוּן הייתה הגן הקדמון של האלים,
והתורה שמרה את זכרו כגן עדן של תחילת האדם. 

בראשית ב׳ 8–15 שומר / אתרחסיס
"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר."

הגן מתואר כמרחב שופע מים ועצי מאכל, ומשם יוצאים ארבעה נהרות להשקות את האדמה. האדם מוצב שם "לעבדה ולשמרה".
"האלים יצרו את האדם והושיבו אותו ב־EDIN — מישור האלים."

גם כאן מדובר במקום פורה ומלא מים, תעלות וגנים קדושים. האדם מוצב שם כדי לעבוד את אדמת האלים ולשמור על מקדשיהם.

הדמיון כמעט מדויק: מקום קדוש, מים זורמים, גנים ונהרות. אך ההבדל במהות – בשומר האדם עובד למען האלים, ובבראשית הוא שותף בבריאה, אחראי לעולם שניתן לו. בשני המקרים מדובר במרחב מתוכנן, לא טבע פראי – אלא סוג של “מתחם ניסוי” קדום, אולי אפילו מעין מעבדה אלוהית.

שני הסיפורים נובעים מאותו זיכרון עתיק של מקום קדוש שבו החלה האנושות. השם "עדן" עצמו, שמופיע כבר בלוחות שומריים כ־E.DIN, מחזק את הקשר בין המסורות. ייתכן שמדובר בזיכרון אמיתי של אזור קדום – אולי דלתא עשירה של נהרות במסופוטמיה, שנחרטה בזיכרון האנושי כמקום שבו “הכול התחיל”.

אבל יש הבדל אחד שמסביר את המעבר הגדול בין תרבויות: בעולם השומרי – האדם נוצר לעבוד. בעולם התנ"ך – הוא נוצר לבחור. וזה אולי השינוי המשמעותי ביותר בתולדות המחשבה האנושית.

                עץ הדעת, הנחש והנפילה הראשונה של האדם.

 וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.....  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם

הנפילה מתוך החטא הקדמון
זהו אחד הסיפורים הידועים ביותר בתנ״ך – וגם אחד העתיקים בעולם. אדם, חוה, נחש, ועץ האסור לגעת בו. אבל כשמשווים את הסיפור הזה לסיפורים השומריים והאכדיים, מתברר שהוא לא רק משל מוסרי אלא זיכרון של סיפור קדום הרבה יותר.

בשני המקורות יש מקום קדוש שבו שמור ידע מיוחד. יש גבול ברור בין האדם לישויות העליונות, וניסיון של האדם לגעת במה שאסור. אך בשומר זהו ידע של נצחיות ואלמוות, ובבראשית – ידע של טוב ורע, כלומר מודעות.

בראשית ב׳–ג׳ שומר / אכד – סיפור אדהפה
עץ הדעת ועץ החיים ניצבים במרכז הגן. האל מצווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה את חוה באומרו שלא תמות אלא "תיפקחנה עיניכם". האדם והאישה אוכלים, מגלים שהם ערומים, ומגורשים מן הגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויחיו לנצח. באגדה השומרית על אדהפה, גיבור אנושי זוכה להזמנה לשמיים. האל אנכי (EA) מזהיר אותו לא לאכול את לחם החיים ולא לשתות ממי החיים, כי בכך יאבד את סיכויו לחזור לארץ. אדהפה מציית – ובכך מפסיד את האלמוות. בנחש אחר, סיפור נוסף, נחש גונב את צמח האלמוות מגיבור אחר – גילגמש. בכל הסיפורים: הידע והנצחיות נחסמים מהאדם.

שוב חוזר אותו רעיון קדום: האדם מתקרב מדי לגבול שבין אנושי לאלוהי. בבראשית זהו גבול מוסרי – לדעת טוב ורע. בשומר זהו גבול פיזי – לחיות לנצח. בשני המקרים, התוצאה אחת: האדם נשאר בשר ודם.

כמעט כל תרבות במזרח הקדום סיפרה על גבול שהופר בין האדם לישויות העליונות. ההודים סיפרו על "סומה" – משקה האלים שמעניק נצחיות. המצרים דיברו על "עץ החיים" של רע, והשומרים על הצמח הגנוב מגילגמש. המקרא לקח את אותו סיפור עתיק והפך אותו למסר מוסרי: האדם לא נענש כי רצה חיי נצח – אלא כי רצה לדעת הכול, להיות כמו אלוהים.

זהו הרגע שבו האנושות לומדת שיעור ראשון בתבונה: הגבול בין ידע לאחריות. הסיפור התנ״כי משאיר את האדם מחוץ לגן, אבל עם מתנה שאף יצור אחר לא קיבל — היכולת לשאול למה. 

                                             קין והבל

א, ''וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.''

משם מתגלגל הסיפור אל שני האחים: שכאמור קין עובד האדמה והבל רועה הצאן. הקרבן של הבל מתקבל, של קין לא, והקנאה מולידה את הרצח הראשון. דמו של הבל, לפי הטקסט, זועק מן האדמה; רמז ראשון לכך שהאדמה והאנושות מחוברים בחוט אחד: מה שנופל על האחד נרשם בשני. קין גולה אל ארץ נוד, ושם – כמעט כלאחר יד – יש לו כבר אישה. השאלה “מאיפה היא הגיעה?” אולי רומזים לנו בעדינות שלא כל הסיפור האנושי מרוכז בזוג אחד בלעדי ?

אז לפני שהיו “קין” ו“הבל”, בלוחות שומר נכתבו סיפורים דומים על שני אחים קדמונים — דֻמוּזִי (Dumuzi) ואנקימדו (Enkimdu).
זהו אחד המקורות העתיקים ביותר לנושא הקנאה, האדמה, והברכה האלוהית.

בדומה לבראשית, גם כאן מדובר בשני אחים שעסקו בעבודות שונות:

  • דֻמוּזִי – רועה הצאן, אל החיים והפריון הקשור בעונות השנה ובמוות־לידה מחזורי.

  • אנקימדו – עובד האדמה, חקלאי, מייצג את הציוויליזציה, הסדר והאדמה המעובדת.

האלוהות הנשית איננה (או איסתר) עומדת במרכז הסיפור. היא זו שבוחרת בין שני האחים מי יזכה באהבתה ובברכתה – כלומר, מי ישלוט בשפע ובכוח החיים.
אנקימדו מציע לה יבול, לחם ויין – מתנות של תרבות וחקלאות.
דומוזי מציע לה בשר, צמר וחלב – מתנות של טבע חי ושל חיים נעים.

הוויכוח ביניהם מתואר בלוחות כוויכוח פילוסופי:
האם עמל האדם באדמה חשוב יותר מן החיים החופשיים שבטבע?
מי מהם יקר יותר בעיני האלים?

בגרסה השומרית אין “רצח” מפורש, אך יש רמז ברור למאבק קשה.
בדומה לקין והבל, התחרות על הברכה גורמת לקנאה.
דֻמוּזִי, הרועה, זוכה לבסוף באהבתה של איננה, ואנקימדו נעלם מהסיפור.
בלוחות אחרים, מתואר דומוזי עצמו כנרדף, מת ונולד מחדש מדי שנה – כסמל למחזור הצמיחה והמוות של הצומח.

המוות של האח מסמן שינוי באדמה:
כשהאח הרועה מת, האדמה מתייבשת;
כשהוא חוזר (בחג האביב), החיים נובעים שוב.

מאפייןשומר – דומוזי ואנקימדובראשית – קין והבל
סוג העבודהרועה (דומוזי) מול עובד אדמה (אנקימדו)רועה צאן מול עובד אדמה
נושא הסיפורמאבק על אהבת האלה איננה – על הברכהמאבק על קבלת הקרבן ע"י ה'
תוצאההאח הרועה נבחר, השני נעלם / נכנעקין הורג את הבל
משמעות מיתיתעונות השנה, מוות ותחייה מחזוריתמוסר, קנאה, אשמה ועונש
דמות נשית מרכזיתאיננה – מעניקה את הברכהאין דמות נשית, רק אל
סמליותשיתוף פעולה בין טבע לתרבותהפרדה בין רוח לאדמה

חשוב להבהיר: זה לא אותו סיפור כמו קין והבל שבספר בראשית,
אבל הפרטים שמסביב דומים להפליא – רועה מול עובד אדמה, הקרבה, בחירה ודחייה,
והזעם שמתפרץ כשהאחד מקבל עדיפות.
קשה שלא להרגיש שהסיפור התנ״כי מהדהד את הזיכרון הקדום הזה,
כאילו נשמר במעמקי הקוד האנושי והופיע שוב בגרסה חדשה.


🜂 תובנות שלי – מדע, מיתוס ורעיונות יצירתיים על ראשית האנושות

תדמיינו רגע שהבריאה לא קרתה בבת אחת בנס מסתורי, אלא נוהלה על ידי צוות של "מדענים שמימיים" שישבו על פסגות ההרים, ועבדו על שיחזור עולם שנכחד באירוע גרעיני, קוסמי ענק שהשאיר סימני התכה גדולים על האדמה(ולפי ציורים ותאורים קדמוניים). פתאום גם הפסוקים וגם לוחות החימר נראים כמו תיעוד מקביל של אותו ניסוי קוסמי.

בראשית הייתה מעבדה, לא רק גן.
גם בלוחות השומריים וגם בבראשית הכול מתחיל במים, חושך, רוח וכוח שמסדר. זה נראה פחות כמו אגדה ויותר כמו הפעלה של מערכת – שלבים מתוכננים, לא כאוס.

ששת הימים = שישה שלבים של קוד.
אור, שמים, יבשה, חיים, אדם – כל שלב מוסיף שכבת תכנות. כך אפשר לקרוא את סיפור הבריאה כמודל קוסמי או ביולוגי, לא כי "זה מדע מדויק", אלא כהד לזיכרון של תהליך הנדסי גבוה.

האדם הראשון – יצור היברידי מודע.
במסופוטמיה האלים לוקחים חימר ודם אלוהי; בבראשית האדם נברא "בצלם". בשני המקרים זו לא רק יצירה פיזית, אלא החדרת תודעה – מישהו שיודע שהוא קיים ושואל למה.

הצלע, נינטי וחוה – רמז לידע מדעי.
נינטי – גבירת החיים והצלע; חוה – אם כל חי, נבראת מן הצלע. הצלע מגינה על מח העצם, שבו נוצר הדם ונשמר הקוד הגנטי. שני הסיפורים יחד נשמעים כמו זיכרון מסוכת של התערבות גנטית, לא "פלא רומנטי" בלבד.

עץ הדעת – הפעלת מערכת ההפעלה האנושית.
האכילה מהעץ = מעבר מתודעת "גן ניסוי" לתודעת בחירה. האדם מקבל גישה לידע – אבל גם אחריות מוסרית. זה הרגע שבו אי אפשר "לחזור אחורה".

הגירוש מגן עדן – לא סוף, התחלה.
אם הגן היה מתחם מבוקר, אז הגירוש הוא שחרור לשטח. מכאן מתחילים חקלאות, ערים, טכנולוגיה – האנושות לבד, עם קוד שכבר רץ בפנים.

קין והבל – פיצול בתוך אותו קוד.
שני דגמים של אנושות: יושב האדמה והנודד, העולם הטכני מול העולם הרוחני. המתח ביניהם, והדם שנשפך, הוא הרגע שבו אנחנו מבינים שידע ותודעה בלי מוסר – מסוכן.

כל זה לא "הוכחה" – זו הצעה לראות את הטקסטים כעדויות חלקיות. כשרואים את לוחות שומר ובראשית יחד, עולה אפשרות מסקרנת: אולי באמת היה כאן צוות יוצר, כמה "אלים", כמה שכבות של ניסוי, ומתוך כל זה נולדה המחשבה שלנו על אל אחד, ברית אחת ואנושות שמחפשת את הקוד שמוטמע בה עד היום.


ולסיום אי אפשר לפספס את ה''גראנד פינלה'' 

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל  אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. 

🜂 אנקדוטה לסיום

בין כל הלוחות, האלים, הניסויים והבריאות —
קשה שלא לחייך לפעמים. (זה קופץ לך לפרצוף)
בלוחות השומרים מסופר שהאלים הקטנים הם שחפרו, יצרו, נשאו את העול ונשברו מעייפות.
רק אז החליטו האלים הבכירים “לפתור את הבעיה” וליצור את האדם שיעבוד במקומם.
ומכאן, אולי באמת אפשר לדמיין את הסצנה כך:
האלים הזוטרים עמלים במעבדת הבריאה, מכוסים בבוץ ובמים קדמוניים,
בעוד האל הגדול שלנו מגיע ברגע האחרון, נותן כמה פקודות מדודות 
“יהי אור”, “יהי רקיע” 
ומסתלק לנוח ביום השביעי, לבוש בחליפת השבת שלו...

כי גם במיתוסים הכי קדומים, כנראה שמישהו תמיד עובד קשה — ומישהו אחר לוקח את הקרדיט.

מגיע בקרוב -  חלק השני: לידת האנושות, הנפילים והמבול

מיתוסים קדומים, סודות הבריאה, מן השמים באו, בריאת העולם

יום שלישי, 28 באוקטובר 2025

מן השמים באו — פרק 2 -ממלכת אררט

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

מן השמים באו — חלק 2

אררט – ארץ האלים והאור הקדום

הר אררט בטורקיה – פתיח ויזואלי לפרק

סוף עידן הקרח וראשית ההתעוררות (13,000–11,000 לפנה״ס)

בסביבות 13,000 לפנה״ס כדור הארץ החל להתחמם במהירות אחרי עידן קרח ממושך. בצפון טורקיה, ארמניה ואזור אררט נמסו קרחונים עבים, והמים השוצפים יצרו אגמים ענקיים – ביניהם אגם ואן – שהרוו את עמקי הפרת והחידקל. בין ההרים הופיעו קבוצות אנושיות קטנות, אנשים עם ידע מפתיע: הם מגדלים חיטת בר, שומרים עדרים קטנים של עזים ובונים מעגלים מאבנים ענקיות. אלו הם אבות גובקלי טפה – תושבי “הגן הפורה” שבין הרי אררט ונהרות מסופוטמיה.

ממצאים ארכאולוגיים תומכים בתמונה זו: שרידי חיטה מתורבתת ראשונה ליד Karacadağ בדרום־מזרח טורקיה, שינוי פתאומי מצמחי בר לשדות מעובדים, וגילופי אבן מדויקים שנעשו עוד לפני גילוי המתכות.

אסון הדריאס הצעיר והתרבות הראשונה (11,000–9,600 לפנה״ס)

לאחר תקופה קצרה של חום, מגיע לפתע הדריאס הצעיר – התקררות פתאומית ואלימה שגורמת לשיטפונות הרסניים ולחורבן יישובים שלמים. כשהאקלים שוב מתחמם (כנראה בעקבות פגיעת שביט או אסטרואיד), מתרחשת אחת ההתעוררויות הגדולות של האנושות: תרבות גובקלי טפה נולדת מתוך ההרס. עמודי האבן העצומים בצורת T, עליהם חריטות של חיות קודש, מעידים על מערכת אמונה מאוחדת ועל תחילת ציוויליזציה מתוכננת – עם ידע הנדסי, מדעי ואסטרונומי שאין לו אח ורע באותה תקופה. הממצאים במקום – תיארוך פחמן-14 ל־9600 לפנה״ס, מבנים שנקברו במכוון ושכבות של אפר ושריפה – רומזים על אסון אזורי שחתם תקופה אחת ופתח חדשה.

גובקלי טפה, טורקיה — תצפית כללית

גובקלי טפה — עמודי T וחריטות

תרבות אררט–ואן והולדת מסופוטמיה (9,000–6,000 לפנה״ס)

כשפני השטח נרגעו, קמים יישובים חדשים סביב אגמי ואן ואורמיה ובאזור הפרת העליון. תרבות אררטית מוקדמת זו מציגה כפרים מאבן, מקדשים קטנים וסמלים של שמש, מים והרים. מכאן מתחילה ההגירה דרומה – אל העמקים שעתידים להפוך למסופוטמיה. הידע שצברו אנשי ההרים – חקלאות, תכנון יישובים, ניקוז מים ותיעוד בעזרת ציורי חרס – עבר מדור לדור. לוחות החרס הפיקטוגרפיים הראשונים, שיצרו בסיס לכתב השומרי, מעידים על תחילתה של מחשבה טכנולוגית ותרבותית חדשה.

מקור: Matthew LaCroix – Ayanis Castle and the Secrets of Urartu
שיתוף למטרות מחקר, לימוד ודיון ציבורי, בהתאם להנחיות היוצר.

המבול הגדול של הים השחור (7,600 לפנה״ס)

שינוי אקלימי עולמי גורם לעליית מפלס הים התיכון, ומימיו פורצים דרך מיצרי הבוספורוס. האגם שהיה עד אז מתוק הופך לים מלוח – הים השחור – ומכסה תחתיו יישובים שלמים. זהו הרגע שבו נולדים סיפורי המבול הגדולים: זיוּסודה, אתרחסיס, גילגמש ולימים גם נוח. שכבות סחף מתוק שעליהן משקעי צדפות מלוחות בקרקעית הים השחור מעידות על האירוע, וכך גם עשרות אתרי חוף שקבורים מתחת למים. אלה ששרדו את השיטפון עלו שוב צפונה להרים, אולי בחיפוש אחר אותה “ארץ גבוהה” שממנה באו אבותיהם.

אייניס ואגם ואן — מבט כללי
אייניס ואגם ואן

צמיחת הערים והזיכרון הקדום (6,000–3,000 לפנה״ס)
הפליטים מן הצפון הביאו עמם את הידע שנרכש בהרים: הם יסדו בדרום את הערים אור, ארך, ניפור ולגש. אלה כבר תרבויות מאורגנות עם חוקים, דת וכתב – אך בלבם נשארה הידיעה: הכול התחיל בהרי אררט ובמבול הגדול. סיפורי הבריאה והאלים, “גן בראשית” ו“האדם הראשון”, היו הדרך לשמר את הזיכרון הזה.

ממלכת אררט – ההרים והאש

בהרי השמש שבצפון קמה ממלכת אררט, אחת התרבויות העתיקות והמתוחכמות בעולם. המסורות השומריות והאכדיות מספרות כי שם קבעו האלים את מקום מנוחתם, ו“שערי האש” נראו בלילות – אורות שבקעו מן ההרים עצמם. הרי אררט הם למעשה שרידים של מערכת געשית אדירה, עולם של אש מתחת לשלג. הקרקע הרוויה בגזים ומינרלים יצרה תנאים מיוחדים: חום טבעי להתכה, אבן רכה לעיבוד, ומתכות עשירות לחישול. כך יכלו תושבי המקום לבנות באבנים שנראות כאילו הותכו וחוברו זו לזו בחום עליון. קירות גיאומטריים מדויקים, אבנים במשקל טונות, ומבנים עמידים בגובהי שלג – כולם מעידים על הנדסה שאין לה הסבר טכנולוגי ברור. בלוחות מסופוטמיים מאוחרים נקראת אררט “ארץ האלים” ו“שערי האש”, אולי כתיעוד אמיתי של אנשי ההרים שנחשבו למדריכים או בוראים. אררט איננה אגדה – זהו הלב הפועם של ההיסטוריה האנושית, המקום שבו האש והשלג יצרו יחד את האבן הראשונה, ושבו נולדה ההבנה שהחומר והאור הם אחד.

אייניס (Ayanis) — חומות ומבנים
אייניס

בתמונה למטה, המקדש של חאלדי מתחת לאגם ואן.
ב־2017 צוות ארכאולוגים טורקים מאוניברסיטת Van Yüzüncü Yıl גילה מבנה אבן ענק מתחת למים באגם ואן, סמוך לעיר העתיקה Tushpa. המבנה מורכב מאבני בזלת מסותתות בצורה מושלמת, מסודרות בקירות ישרים לאורך כ־100 מטרים. החוקרים קבעו שמדובר בשרידי מקדש אוררטי — כנראה מקדש לחאלדי, האל הראשי של הממלכה.

המקדש של חאלדי (אנליל) מתחת לאגם ואן — תיעוד תת־מימי
המקדש של חאלדי (אנליל) מתחת לאגם ואן

הרי האש והזהב
בצפון טורקיה, בין הרי אררט לאגם ואן, משתרע אזור געשי רחב ידיים – מקום שבו אש, שלג וזהב משתלבים בנוף אחד. הקרקע רוויה במינרלים, זרמי לבה עתיקים ונהרות שירדו מההרים סחפו עימם אבק זהב שנשקע בעמקים. כאן, על פי מסורות עתיקות, שכנה “ארץ חוילה” המקראית – “שם הזהב הטוב, הבדולח ואבן השוהם”.
תושבי אררט למדו לנצל את כוח ההר: הם אספו זהב טבעי מסחף הלבה, זיקקו אותו בעזרת חום געשי טבעי, ויצרו סגסוגות מתכת מוקדמות. תחת שכבות האפר והאבנים נחשפו מבנים חצובים בבזלת קשה, עם סימני התכה ושריפה – עדות לפעילות חום גבוהה ואולי אף לטכנולוגיה עתיקה של עיבוד מתכות.
האבנים באזור עשירות בברזל וזהב, וכאשר מודדים את ההר באמצעים מגנטיים נרשמות אנרגיות חריגות. נראה שבמקום הזה נולד הקשר שבין זהב, אש וחשמל – שלושת יסודות הקדמה האנושית.
מנהרות “גן-עדן” – ההשערה והעדויות
באתר Durupınar שבדרום הר אררט נערכו סריקות קרקע (GPR) שחשפו חללים תת-קרקעיים מסודרים בצורת ספינה, בעומק של כשישה מטרים. כתבות שונות (למשל ב-Jerusalem Post) רומזות כי ייתכן שמדובר במערכת חצובה גדולה – אולי חלק מתשתית עתיקה שנבנתה במכוון מתחת להר.
במקביל, באתר Ayanis Castle הסמוך לאגם ואן התגלו מבנים חצובים בבזלת, שכבות ארכאולוגיות עבות ותעלות סגורות שייתכן ששימשו לניקוז מים, אחסון או למרתפים סודיים. נמצאו גם קירות מותכים חלקית המעידים על חשיפה לחום קיצוני – אולי התכה טבעית מבוקרת.
בהקשר של הסיפור האררטי – ייתכן שמדובר במה שאנו מכנים “מנהרות גן-עדן”: מערכת תת-קרקעית קדומה ששימשה לאחסון זרעים, חומרים נדירים או ידע ביולוגי ואנרגטי. שילוב של אש, מים וזהב – שבו אולי נוצרו לראשונה היסודות של “עץ החיים” ו“עץ הדעת”.

ממצאים תומכים מאזור אררט ואגם ואן

  • סימני שריפה והתכה באבנים.
  • מתכות נדירות ושרידי חום מבוקר.
  • מבנים תת-קרקעיים ומנהרות חסומות.
  • חומרים מזוגגים המעידים על טמפרטורות קיצוניות.
  • מדידות מגנטיות חריגות וקווי אנרגיה.
  • השערות על “מתקני התכה טבעיים” או מתקנים קדומים לטיהור זהב ונחושת.

גן העדן וההכלאות – בריאת החיים החדשים

כאשר הרי האש דעכו, הפך האזור סביב אררט לגן פורח של חיים... “עץ החיים” ו“עץ הדעת” הם סמלים לתהליך ההכלאה: הראשון – היכולת להעניק חיים; השני – להבין ולשלוט בתוצאות.

  • עדויות לביות והכלאות מתקדמות של צמחים כבר לפני 11,000 שנה.
  • תהליכים שדומים לביוטכנולוגיה טבעית – שימור זרעים, ברירה לפי תכונות.
  • דפוסים גנטיים נדירים באוכלוסייה האררטית – DNA שמראה המשכיות כמעט טהורה.
  • מוטציות גנטיות קדומות שאינן קיימות בשום מקום אחר (קשר למראה הבהיר של הארמנים).
  • רעיון “האלים היוצרים” כביטוי למי שהבינו את הקוד הגנטי ויישמו אותו.
  • רמזים בלוחות השומריים: אנקי ונינחורסג “ערבבו דם אלים עם עפר הארץ ויצרו אדם” – רעיון גנטי של הכלאה בין יצור קדום לבין קוד חדש.
העדויות הגנטיות מהאזור האררטי... “המשכיות גנטית יוצאת דופן”.
מבחינה פיזית... תכונות נדירות באזור הסהר הפורה.
ייתכן מאוד שאלו צאצאי “האדם הראשון המשוכלל”...

וידאו: תגלית הגנטיקה הארמנית – שושלת טהורה בת 8,000 שנה.
מקור: Why Armenian DNA Shows an 8000-Year Unbroken Lineage

שערי האש של אררט – בין מיתוס למדע

“באררט נוצר הקוד – לא רק של החיים על האדמה, אלא של האדם עצמו. משם ירדה האנושות החדשה, הנושאת את הזיכרון הגנטי של עידן האלים.”

המבול של נוח והעולם החדש

המבול של נוח הוא סיום מחזורי המבוליים של האנושות... כך נולדה האמונה באל אחד ובמוסר אנושי – התורה בעלת הפנים הרוחניות היא ההמשך הישיר של הזיכרון האררטי־מסופוטמי.

הממצאים — תיבת נוח בהרי אררט אתרי תיבה ושרידים אפשריים — הרי אררט

סיום

מהרי האש והשלג, דרך גן העדן ועד המבול של נוח – זהו סיפור התעוררות האנושות... הכול התחיל שם – בהרי האור.

המשך יבוא – ספר בראשית: לידת האדם החדש
(החיבור בין הסיפור האררטי־מסופוטמי לסיפורי התנ״ך – צעד אחר צעד.)

צפייה בסרטון: Mount Ararat – The Sacred and Secret Mountain

זכריה סיטצ׳ין – תמונה 1
זכריה סיטצ׳ין – תמונה 1
זכריה סיטצ׳ין – תמונה 2
זכריה סיטצ׳ין – תמונה 2

מילות מפתח: “אררט ארץ האלים והאור הקדום” “מקדש חאלדי מתחת לאגם ואן” “אייניס Ayanis ושרידי אוררטו” “גובקלי טפה עמודי T ותיארוך 9600 לפנה״ס” “מבול הים השחור ופריצת הבוספורוס” “Young Dryas הדריאס הצעיר שיטפונות בצפון מסופוטמיה” “Karacadağ ראשית ביות החיטה” “ארץ חוילה זהב טוב בדולח ואבן שוהם” “גן עדן ארבעת הנהרות פרת חידקל גיחון פישון” “מנהרות בזלת מותכות ו‘שערי האש’ באררט” “המשכיות גנטית DNA בארמניה מהנאולית” “אתרחסיס זיוסודרה וסיפורי מבול מסופוטמיים”

#אררט #אגם_ואן #גובקלי_טפה #אוררטו #אייניס #חאלדי #גן_עדן #ארץ_חוילה #תיבת_נוח #מבול #הים_השחור #YoungDryas #Karacadag #Çatalhöyük #Ubaid #לוחות_שומריים #Anunnaki #ארכיאולוגיה

יום רביעי, 22 באוקטובר 2025

מן השמים באו –פרק 1 סיפור האנונקי והבריאה

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

🌌 מן השמים באו: סיפור האנונקי והבריאה הראשונה

לפני שמתחילים לדבר על אנונקי, על לוחות חימר ועל “מיתולוגיות קדומות” – כדאי להאט רגע ולשאול בקול רם: מי אמר שאנחנו הראשונים?

נראה שכבר היו כאן עולמות שלמים – מתקדמים, מדויקים, מאורגנים להפליא – ונעלמו כאילו מעולם לא היו. רק אבנים חרוכות, שכבות זכוכית במדבר, וציורי תעופה בני אלפי שנים רומזים על ציוויליזציות ששלטו בידע ובטכנולוגיה שאיבדנו מזמן.

המדע מתחיל לרמוז על כך בעצמו: מפות DNA שמגלות ערבובי אוכלוסיות מסתוריים, קפיצות אבולוציוניות מהירות מדי, וחוקרים שמודים בלחישה ש– “משהו לא מסתדר בזמנים.” אולי לא “נבראנו” ברגע אחד – אלא עֻבּדנו, בֻּנינו, נמהלנו?

ומה אם סיפורי הבריאה, הנפילים והמבול הם בעצם גרסה פיוטית של ניסוי גנטי עתיק, או תיעוד של תרבות שידעה לגעת בקוד החיים הרבה לפנינו? הקדמונים קראו לזה “דם האלים” – אנחנו קוראים לזה היום דנ״א.

“מן השמים באו” אינה עוד סיפור מיתולוגי – זו חקירה פתוחה על מי היינו, מאין באנו, ולמה הכול חוזר במחזוריות מושלמת. אם יש דבר אחד שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב, הוא זה: הבריאה עדיין נמשכת, והניסוי עוד לא נגמר.

חלק ראשון

שמיים זרועי כוכבים – אווירת מיתוס הבריאה

✍️ אז מה לי ולסיפור הזה ?

סקרן אותי מאיפה התחיל הכול – ובטח שלא מבחינה דתית, אלא אנושית: איך נולד הרעיון של הבריאה, של האלים, של האדם? מי כתב את הסיפורים הראשונים, ומה הם ראו באמת כשהביטו לשמים?

במהלך השנים נחשפתי לכתבים השומריים, ללוחות החימר העתיקים ולתאוריות היצירתיות של זכריה סיצין (שגרמו לי לחשוב, איך לא חשבתי על זה קודם ), נדהמתי כמה שהם דומים לסיפורי התורה והבנתי שייתכן והמיתולוגיות הקדומות (ברובן) לא באמת אגדות – אלא זיכרון ממשי של עידן קדום מאוד, שבו ישויות מתקדמות מאוד כנראה– האנונקי – ''ירדו מן השמים'' ויצרו את תחילת האנושות ולבני האדם לא היו את המילים המתאימות לספר אותם.

המסע הזה הפך בעבורי לתחקיר רחב: לא רק להבין מה כתוב בלוחות, אלא לשחזר את התמונה השלמה – איך נולד האדם, איך קמו הערים הראשונות, ואיך הזיכרון הזה נשמר עד ספר בראשית ואילך. אני כותבת את הסדרה הזאת כדי להחזיר את הסיפור למרכז – לא כמיתוס רחוק, אלא כמציאות שיכולה להסביר את שורשי כולנו.

“הכול התחיל כשהאלים ירדו מן השמים.
הם ירדו באור, במרכבות אש,
ובמקום שבו נגעו באדמה – נולדה הציוויליזציה הראשונה.”
(עיבוד מלוחות השומרים ומתוך “עלילות אנקי”)

Zecharia Sitchin

Zecharia Sitchin portrait Book cover: The Earth Chronicles

מי היה הוא?
זכריה סיצ’ין (1920–2010) היה סופר וחוקר ישראלי־אמריקאי, יליד אזרבייג’ן, שהיגר לישראל ואחר-כך לארצות הברית.

הוא כתב סדרת ספרים בשם “The Earth Chronicles”, שבה טען כי האנושות נוצרה בידי ישויות חוצניות בשם Anunnaki ממערכת שמשית אחרת, וכי התרבות השומרית מהווה תיעוד אמיתי של ביקורם.

מה טענותיו המרכזיות? סיצ’ין טען שקיים כוכב נוסף במערכת השמש בשם Nibiru, שמקיף את השמש פעם בכ-3,600 שנים, ושמהווה את ביתם של האנונקי. לטענתו, האנונקי יצאו לכדור הארץ בעת העתיקה כדי לחלץ זהב ולתקן את האטמוספירה של כוכבם, ובהמשך “יצרו” את האדם כדי שיעבוד בשבילם. סיצ’ין השתמש בתרגומים שלו של כתבי יתדות סוריים ואכדיים כדי לבסס את גישתו.

ביקורת והערכה - בעוד סיצ’ין זכה לפופולריות רבה והפך לדמות מפתח בתחום “האסטרונאוטים הקדומים”, קיבלה עבודתו ביקורת קשה ממדענים, אסירולוגים והיסטוריונים, שהגדירו את טענותיו כ– “פסאודו־מדעיות” והצביעו על טעויות תרגום, מחסור בשיטות מחקר מקובלות והעדר ראיות אימפיריות. מצד שני, רבים מהקוראים שלו מצאו השראה ורעיון מחודש להבנה של כל המקרא והציוויליזציות הקדומות דרך זווית שונה.

אז נכון לא כל התיאוריות שלו מקובלות עלי אבל הי !!! סיצ’ין היה אחד הגורמים שהפיצו את רעיון האנונקי והקשר שלהם לבריאת האדם ולתרבויות המסופוטמיות, ורק על זה הגיע לו פרסים ובשפע, כי זה גאוני !

איור מיתולוגי – אנונקי

אז ככה... מה אם כל מה שכינינו “מיתולוגיה” הוא בעצם זיכרון עתיק? תיעוד אמיתי של מה שאבותינו ראו בעיניהם אך לא יכלו להסביר במילים (כי לא היו להם מספיק מאלה?) מה אם הבריאה, המבול ואלוהים – אינם רעיונות מופשטים, אלא אירועים ממשיים שהתרחשו בין הפרת לחידקל – המקום שבו נולדה התרבות האנושית?

שם, בארץ שנקראה שומר, התחיל הכול. שם ירדו האלים מן השמים לפי הכתבים, ושם נולדה האנושות.

מקורות הסיפורים
“Enuma Elish” – עלילות הבריאה הבבליות (מקור הבריאה והאלים).
“Atrahasis Epic” – סיפור בריאת האדם והמבול.
“Eridu Genesis” – הלוח השומרי העתיק ביותר עם סיפור האדם הראשון, הערים, והמבול.
“Enki and Ninmah / Enki and the World Order” – תיאורי אנקי, נינמה, והכלאות האדם.
“Tower of Babel (Babel Inscriptions)” – תיאורים מאוחרים של מגדל בבל ולבול השפות.
בריאת השמיים והארץ
בראשית הזמן, כשעדיין לא נפרדו שמיים וארץ, רבצו המים הראשונים בערבוביה. במעמקים נחה תיאמת, אם המים, ומעליה נע היה אנו, נשגב ובלתי נראה. עם חלוף הימים, אנו הבדיל בין מים למים,
והוליד את אנליל, שליט האוויר והיבשה, ואת אנקי, אדון המים המתוקים, המעיינות והחכמה.
אז נולדה הארץ מן התוהו, והשמיים נפרשו מעליה ככיפה רועדת באור.
אנליל הרים את השמיים והניח יסודות לארץ, ואנקי חצב בתוכה נהרות וזרע בה את החיים. שלושתם חילקו ביניהם את הסדר החדש:
אנו – שמיים,
אנליל – אדמה ורוח,
אנקי – המים שמתחת והחכמה שבתוך הכול.
וכך נולדה שומר, אדמת הנהרות, שבין הפרת לחידקל, שבה יקום האדם וייפול שוב ושוב.
מפת מסופוטמיה: הפרת, החידקל והערים המרכזיות

ואז מן השמיים ירדו האלים הגדולים – האנונקי, “הבאים מן השמיים אל הארץ”. הם ירדו באור גדול, בקולות וברקים, ומרכבותיהם הותירו חריכה באדמה. במקום שבו נגעו השמיים באדמה נולדה העיר ארידו. לפי הלוחות, ארידו הייתה העיר הראשונה. (כיום מקובל למקם את ארידו בדרום מסופוטמיה; עם זאת, תיעודים מודרניים מצביעים גם על מבנים תת-ימיים עצומים באגם ואן שבטורקיה – מדרגות וקירות אבן – שמזכירים תיאור של עיר אלים עתיקה.) ארידו היתה המוקד של החיבור בין שמיים לארץ. לכן בנה בה אנקי את משכנו, והציב את “שער שמיים” שדרכו יכלו האלים לעלות ולרדת.

שרידים תת-ימיים – המחשה

האלים חיו ופעלו באדמה בוצית עטופה ערפל, עד שהחליטו לברוא סדר חדש. אנליל הרים את השמיים מעל הארץ, אנקי הניח את היסודות מתחת, והאלים עיצבו את הארץ: חצבו תעלות מים, קבעו גבולות בין ים לנהר והכינו אדמה שתוכל לשאת חיים. אך העבודה הייתה קשה, והאיגיגי – האלים הצעירים – מרדו. אנקי כינס מועצה והציע: “ניצור יצור חדש – בצלמנו, בדמותנו, שיישא את העבודה במקומנו.”

עוד בימים הראשונים, כאשר האלים ירדו לארץ והעמידו בה סדר, בחר אנקי מקום שבו נבעו המים החיים.
שם הקים את גן האלים – “אדין” (Edin = המישור הפורה), שבו נבעו ארבעה נהרות – הפרת, החידקל, הפישון והגיחון.
בגן היו עצים נישאים, פרחים נדירים וחיות מכל הסוגים; בתוכו נשמר סוד החיים, והחכמה הוטמנה בעצים שסבבו את המעיין. נינמה, אם האלים, שמרה על הגן.
כשאנקי ונינמה ירדו לגן, “מעבדת החימר”, לקחו אדמה מן הנהר, ערבבו במים ובדם של אל שנהרג וקראו לזה “לולו” – היצור המעורב.
בלוחות נכתב: “אנקי לש את החימר על לבה של נינמה, נינמה הניחה עליו את חותם האלים, והאדם נולד.” לאחר ניסויים שנכשלו, לקח אנקי דם של אל חכם ונוצר אדם המסוגל לדעת, לדבר ולזכור. נינמה קראה לו “אדם (אדמו) אדמה”.
האדם הראשון חי בגן כדי ללמוד את דרכי האלים; אך נאמר לו לא לגעת בעץ החיים: “ביום שתיגע בו – תדע מה שידעו האלים.”
לאחר שברא אנקי את האדם, יצר גם את נינתי, “גבירת החיים”, המקבילה לשם חוה – “אם כל חי”. נינמה יצרה אותה מן ti – “חיים/צלע”.
בגן צמחו שני עצים – עץ החיים ועץ הדעת; ביניהם שכן הנחש, סמלו של אנקי, שליח ידע וריפוי. כשהאישה נגעה בעץ – נולד השכל החופשי.
האלים נבהלו; אנליל כעס: “האדם למד את סוד האלים.” האדם גורש מן הגן – וזה היה רגע לידתה של הבינה האנושית.
השומרים לא ראו בכך חטא אלא את תחילת הדרך של האדם כיוצר עצמאי. לאחר שיצא מן הגן, האדם עבד בשדות, חפר תעלות וזרע. אנליל אמר: “האדם יישא את עול הארץ.”

עם הזמן ראו האלים כי האדם דומה להם… חלק מן האלים נשאו בנות אדם; נולדו צאצאים מעורבים – ענקים וחכמים – שהביאו ידע, מוסיקה, רפואה ומדידה. אנליל גזר: “לא ירדו עוד האלים בין בני האדם.” אבל הצאצאים נשארו, ומהם קמו מלכים וחכמים.

🏛️ הערים הראשונות נבנו בין הנהרות: ארידו – משכן אנקי; ניפור – מושב אנליל; אור ואורוכ – ערי האדם. שורופק – אחת הערים הראשונות: מרכז תרבות, חוק וכתיבה; מקום הולדתו של זיאוסודרה (נוח השומרי) – העיר האחרונה לפני המבול.
🪔 אפשר לומר שבשורופק נולדה הציוויליזציה – ושם גם כמעט נכחדה.

חוקרים בני זמננו מציעים כי ייתכן ששרידי העיר ארידו

נמצאים מתחת למימי אגם ואן שבטורקיה – מבנים עצומים, מדרגות ותיבה חצובה; יש הטוענים לקשר לתיאורי העיר בלוחות החימר. אם כך, “שער השמיים” של אנקי איננו בין הנהרות בלבד – אלא אולי בלב האגם.
זיגורט ומקדש – המחשה
בכל עיר הוקמו זיגורטים – מגדלים מדורגים שנבנו לפי תנועת הכוכבים. כל מקדש הוקם כהעתק של “בית האל” שבשמיים; אז נולדו גם המלכות והכתיבה על לוחות חימר.
“אז ירדה המלוכה מן השמיים, והאדם החל לכתוב את מעשיו.”
הכוהנים ניהלו את הארץ בשם האלים ולימדו את האדם לכתוב, למדוד, לחשב ולבנות. בלוחות החימר תועדו הסדרים הראשונים: מועצות, מפקדים, חוקים, רשימות מלאי וחשבונות – שורשי המינהל והמדע האנושי. זה היה עידן זהב – הרמוניה בין שמיים לאדם.
עבודת חרס עתיקה – המחשה
ממלכת אררט קמה בהרי השמש בצפון, מעבר לנהרות – ארץ גבוהה, קרה ומושלגת. שם קבעו האלים את מקום מנוחתם, ובהרים ההם היו “שערי האש”. בלוחות מתואר כיצד האלים חזרו לשם מדי תקופה, והשאירו אחריהם “מרכבות מתכת ומגדלי אור”. אנקי ואנליל חזרו מדי כמה מאות שנים לבדוק את הארץ והאדם.
אך השלום לא נמשך לנצח. האדם התרבה, הארץ התמלאה רעש, והאלים חששו מן השחיתות והכוח. אנליל החליט להביא מבול גדול. רק אנקי, אדון הרחמים, סירב. הוא הזהיר את בנו האנושי – זיאוסודרה – ואמר: “הרוס את ביתך, בנה לך תיבה; קח זרע מכל חי, ואל תפתח את דלתך עד יחלוף המבול.”
המים עלו, השמיים נפתחו, והרוח סחפה את הכול. שבעה ימים ושבעה לילות סער העולם. כשהשמש הופיעה, זיאוסודרה שלח יונה ששבה ובפיה בוץ יבש. המים נסוגו, והאדם יצא שוב אל האדמה על ההר.
הוא הקריב קורבן, והאלים – שתחילה כעסו על שניצל – נשבעו שלא ישובו להביא מבול על הארץ. כך נחתמה הברית, והאדם הפך לשומר הארץ.
סיפור המבול הופיע גם בעלילות גילגמש (גרסאות בבליות/אשוריות), שנכתבו מאות שנים לאחר מכן באורוכ. גילגמש – מלך שהיה “שני שלישים אל ושליש אדם” – חיפש את סוד הנצח, פגש את אותנפישתים (זיאוסודרה השומרי בגרסה בבלית) ושמע ממנו: “אנקי הזהירני, בניתי תיבה, וכך נשמרו החיים.” אך גם: “חיי נצח שמורים לאלים בלבד.” בסוף – נחש בלע את צמח הפלא, וגילגמש הבין: חיי האדם קצובים; הידע והיצירה – נצחיים.
לאחר המבול, בנו בני האדם את בבל. אמרו: “נעשה לנו שם ונבנה מגדל שראשו בשמיים.” אנליל ראה ואמר: “הנה עם אחד ולשון אחת להם, ואין גבול למעשיהם.” אז בלבל את לשונם ופיזרם על פני הארץ. המגדל נותר חרב – וזכרו נחקק כאזהרה.

וזה היה סיום העידן. לאחר מגדל בבל, נעלמו האלים בהדרגה. נאמר כי מרכבותיהם נראו בפעם האחרונה מעל הרי זגרוס, והאדם נותר לבדו. אך קיבל במתנה את הידע, את הסדר ואת הזיכרון. וכך נכתב בלוח האחרון:

“כאשר ייפתח שוב השער שבין שמיים וארץ, ישובו האלים ויראו את מעשה האדם.”

האנונקי הותירו אחריהם ידע על חקלאות, השקיה, מתכות וכתיבה. הם ייסדו את המדע, את החוק ואת הבירוקרטיה, ואת עצם הרעיון של למידה. הם הפכו את האדם ליצירה תבונית המסוגלת לזכור ולהתפתח.

וכשעזבו – הערים נותרו, והזיכרון הפך לסיפור שהשתמר בתרבויות רבות: מצרים, יוון, הודו – ולבסוף גם בתנ״ך. אותם אלים קיבלו שמות חדשים, אך הסיפור נשאר זהה: הכול התחיל מן השמים, והכול נמשך דרך האדם.

✨ סיכום

זהו פרקם של האנונקי – בוראי העולם, מייסדי הערים, נותני הידע. הם פתחו את השער בין שמיים לארץ, והפקידו בידינו את המתנה הגדולה ביותר: התודעה...

המשך יבוא – סיפור אררט: ראשית האדם

אך המסע שלנו לא מסתיים במסופוטמיה.
כדי להבין את ראשית האדם ואת מקורות הסיפורים על האלים,
עלינו לשוב צפונה – אל ההרים הגבוהים שמעל מקורות הנהרות.

שם, בין הקרחונים והמעיינות הראשונים, נולדה הציוויליזציה האמיתית – התרבות האררטית.
היא זו שהקימה את הידע, את האמונה, ואת הסיפור שממנו צמחו כולם.

בחלק הבא נצא אל ארץ אררט:
המקום שבו נולדה הציוויליזציה הראשונה,
שם נכתב הסיפור הקדום של האדם, המים והקוד שנשמר מאז ועד היום.

📜 מילות מפתח לבלוג:

אנונקי, זכריה סיצ׳ין, שומר, מסופוטמיה, ארידו, אנקי, אנליל, ניבירו, אדין, זיגורט, לוחות חימר, ראשית הכתב, גילגמש, זיאוסודרה, המבול, מגדל בבל, בריאת האדם, The Earth Chronicles, Anunnaki, Sumer, Enki, Eridu, Mesopotamia