לפעמים, בזמן שאני יוצרת – מערבבת צבע, חותכת עץ או צובעת בד – אני מרגישה שאני לא לבד.
יש משהו בתנועה של היד, בחומר, בניחוח של האדמה או הצבע,
שמחזיר אותי רחוק בזמן, אל אותם אנשים ראשונים שהבעירו אש וציירו על קירות האבן,
אל הנשים שטוו, חרטו, צבעו, קישטו את היומיום שלהן כמו תפילה.
ככל שאני עוסקת באמנות, אני מגלה שהיא לא רק יצירה – היא זיכרון קדום.
כאילו כל תנועה של מכחול או אזמל נושאת בתוכה חלק מהסיפור שלנו,
מהשורשים שצמחו עוד במדבר, בזמן שבו ידיים יצרו לא רק כלים – אלא חיים.
אולי בגלל זה אני מרגישה צורך לחפש את ההתחלה:
מי היו האנשים שיצרו לפני אלפי שנים, מה הניע אותם,
ומה נשאר מהם בתוכנו – בגנים, בנפש, בידיים שלנו.
בכל דור נולד העם מחדש. הגנים מספרים על מסע עתיק – מן הלבנט, דרך מצרים, המדבר והכניסה לארץ – אבל הנשמה ממשיכה את הסיפור בכל לידה של דור חדש.
מה שהחל בגנים של בני ישראל, בדם הקדום שנצרף במדבר, ממשיך היום בלבבות בני הארץ, הצברים, הנושאים בתוכם את אותה אש קדומה – רק במילים אחרות, בגוף אחר, בשפה חדשה.
כי מה שהתחיל ב־“ויהי בנסעם ממדבר סיני” ממשיך היום בכל ילד שנולד כאן, תחת אותה שמש, עם אותו רצון טבעי לשרוד, ליצור ולהיות חופשי.
AI
דור המדבר ודור הצברים — לידה שנייה של עם, יש דמיון מופלא בין דור המדבר ובין הדור הצברי של ימינו. אז, בני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים – עייפים, מבולבלים, תלויים במשה – ובארבעים שנות המדבר התחלפו דורות: דור עבדים גווע, ודור חדש, צעיר ונועז, נולד.
דור שלא הכיר עבדות אלא חופש, נדודים, מלחמות והתגברות. הם היו הראשונים שעמדו על סף הארץ לא כפליטים, אלא כעם עצמאי, מוכן להילחם, להקים ולבנות.
כך גם אצלנו. דור ההורים והסבים נשא את עול הגלות, את פחדיה, את זיכרונות השואה, את הרעד שבמילה "שייכות".
הם עלו אל הארץ מאובקים במסע הדורות, ידיהם חרושות עבודה, עיניהם מלאות חלום.
אבל הדור החדש – הצברים – כבר נולד כאן. הם אינם נושאים את הפחד אלא את הביטחון, לא את הנדודים אלא את השורש.
הם כבר לא מביטים לשמים בתחינה – הם הולכים זקוף, בטבעיות, כאילו הארץ הזאת נשמה את שמם עוד לפני שנולדו.
AI
✋ מלאכת יד לנשמה: “תמונת זכוכית – קולאז’ של אור, חול ומים”
בדיוק כמו העם שנולד מחדש באור הארץ,
גם היצירה הזאת מחברת בין אדמה, מים ואור – ממש כמו פעם.
החול שהפך לזכוכית, הצדפים, הצמר והבדים –
כולם חומרים טבעיים, שמספרים יחד סיפור עתיק שמתעורר מחדש בידיים שלנו.
חומרים:
מסגרת זכוכית עם שני לוחות (אפשר ממסגרת ישנה)
חול דק או גרגרים טבעיים
חלוקי נחל קטנים או חלוקי צמר כבשים בשלושה גוונים טבעיים – אפור בהיר, חום בהיר ולבן שמנת
צדפים וגבעולי סוף דקים
בדים טבעיים: יוטה, טול, טורקיז או ירוק בהיר
דבק סיליקון שקוף
מספריים קטנות
(אופציונלי) סירה קטנה מענף או מקל עץ
אופן העבודה:
נקו היטב את שני לוחות הזכוכית.
על הלוח התחתון צרו קומפוזיציה טבעית: פזרו מעט חול יבש בתחתית, כמו זרימה של נהר או חולית מדבר.
סדרו מעליו צדפים, גבעולי סוף או חלוקי צמר כבשים.
(לחלוקי צמר: גלגלו ביד וליבדו בעדינות בשלושה גוונים טבעיים).
הוסיפו רצועות יוטה ובדים בגווני טורקיז וירוק ליצירת תחושת עומק ותנועה.
הניחו סירה קטנה מעץ ומאחוריה גבעולי סוף – כמו נוף קדום בשקיפות.
הניחו את לוח הזכוכית השני, הדביקו סביב הקצוות בסיליקון שקוף, והמתינו לייבוש מוחלט.
כשתציבו את היצירה ליד חלון – היא תשתנה עם האור.
בבוקר תיראה בהירה וזורמת, ובערב – כמו זיכרון רחוק.
האור יעבור דרכה ויחשוף את כל השכבות.
AI
AI
הצמר שבו משתמשים כאן הוא בדיוק אותו צמר קדום של רועי הצאן במדבר.
פעם טוו ממנו בגדים, והיום הוא הופך לחלוקי אבן רכים בתוך יצירה מזכוכית.
אותה אדמה, אותו צאן – רק הידיים השתנו.
כמעט כל החומרים בעבודה הזאת באים מהטבע –
חול שהפך לזכוכית, צדפים מהים, בדים מצמחים, צמר מהכבשים.
אלה אותם חומרים שהכירו הקדמונים, רק שהיום הם מקבלים חיים חדשים בידיים שלנו.
זה מה שמחבר בין אז להיום – לא הזמן, אלא החומר.
הוא נשאר נאמן לעצמו, ואנחנו פשוט ממשיכים את הסיפור שלו.
החומר שמחבר אותנו
כשאנחנו יוצרים בידיים, אנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של בני אדם שדיברו עם החומר.
אותם חומרים שחיממו את ידיהם של רועי הצאן, הנפחים והאימהות שטוו,
הם בדיוק אותם חומרים שאנחנו מחזיקים היום – רק הכלים השתנו.
האמנות מזכירה לנו מי אנחנו באמת –
לא רק יוצרים, אלא ממשיכים של שפה עתיקה.
בכל פעם שאנחנו נוגעים בזכוכית, בחול, בצמר או בעץ,
אנחנו סוגרים מעגל – מהעבר של בני ישראל במדבר אל ההווה שלנו כאן, בארץ הזאת.
זו לא רק מלאכת יד – זו שיחה עם הזמן.
וכל יצירה כזו, קטנה או גדולה, מחברת אותנו לא רק למה שהיה –
אלא למה שאנחנו עדיין יכולים להיות.
AI
אם אהבתם את הרעיון, שתפו או כתבו בתגובות –
איך אתם הייתם מחברים את החומר לטבע ולזיכרון שלכם.
— נכתב ונוצר באהבה על ידי דבורה | Dvorales Colors —
אמנות, מלאכת יד ושורשים ישראליים
חבל הסיזל, הוא חבל טבעי המיוצר מסיבי קקטוס האגבה, תוכלו למצוא אותו בעוביים שונים והשימוש בו מכניס לבית אוירה חופשית של טבע וים.
דברים רבים אפשר לעשות עם חבל , אהילים, סלים, עציצים, כדורי נוי, מסגרות, ידיות, שטיחים ועוד. מצאתי ברחבי הרשת כמה הדרכות שמאוד אהבתי, אספתי את חלקן והנה הן לפניכם.
כמו שכתבתי לא פעם, אני אוהבת להשתמש בסלים וסלסילות מחומרים שונים לאחסון, זורקים פנימה את כל מה שלא מצאתם עבורו מקום וכשהם מתמלאים, ממיינים את מה שבאמת נחוץ, וכל השאר, בתנועת יד רחבה נשפך ישר לאשפה ושוב יש מקום להתחיל הכל מהתחלה.
חבלים בגלילים אפשר לקנות בירושלמי, מוסד ותיק לכל סוגי החבלים, יוטה, חוטים, סרטים, לבד ועוד.
הסל הארוג הזה בחבל ובקרטון הוא פשוט גאוני, קל לעשיה וכל כך דקורטיבי. הדרכה מעולה ישנה באתר הרוסי הזה וברוסית, לכן הבאתי את עיקרי הדברים בעברית .
מה צריך ?
קופסת קרטון מרובעת
חבל סיזל
סרגל
עיפרון
סכין יפני לחיתוך קרטון
מספרים טובים
אקדח דבק חם
יש לחתוך את פינות קופסת הקרטון ולפתוח אותםלצדדים, אם יש עודפים בצד שנועדו להדבקת חלקי הקופסה, הסירו אותם. (כל ריבועי הקרטון בתמונה, שווים בגודלם, אבל אפשר גם מידות אחרות)
יש להקפיד ולחלק את הריבועים כך שמספר הרצועות של הקופסה יסתכם במספר אי זוגי, כדי שהאריגה תסתדר טוב. (זה אומר שאם חילקתם 3 ריבועים ל 6 רצועות בכל ריבוע... את הריבוע האחרון תחלקו ל 5 רצועות, כך שסך כל הרצועות יהיה שווה למספר האי זוגי, 23. אם חותכים 7 רצועות בשלושה ריבועים, הריבוע הרביעי יהיה מחולק ל 6 רצועות כך שסכום הרצועות יהיה 27 וכן הלאה ). יש לסמן כל פעם שני פסים במרחק של כ 4-5 מ''מ אחד מהשני כי החוט עבה והוא צריך מקום עם מספיק נפח לעבור בו.
כך צריך להראות השרטוט על הקרטון
לוקחים סכין יפני וחותכים על 2 הפסים ומוציאים את העודף שבניהם.
ככה זה צריך להראות אחרי החיתוך
לקחת חבל ולהתחיל לארוג כך שפעם החבל בא מלמעלה על רצועת הקרטון וברצועה הבאה החבל מגיע מלמטה, מתחת לרצועת הקרטון. בו זמנית, משכו מעט את החבל, כדי שפסי הקרטון יעמדו וישמרו על יציבות. ברגע שהרצועות עומדות אנכי, אין צורך להמשיך למשוך את החבל כדי שהן יישארו ישרות (ולא יטו פנימה), בזוית של 90 מעלות.
כשמסתיימת מלאכת האריגה, יש לסרוג לולאה בגודל של היקף של הקופסה ולהדביק אותה עם דבק חם (או לתפור עם החבל), לקצה העליון שלה, לגימור מהודר ולהסתרת הקצוות.
דרגש, שרפרף מארגז פלסטיק של חלב
מהבלוג Dwelling Happiness, עטוף בחבל סיזל בעובי לבחירתכם(יש כמה עוביים מהדק עד לחבל ימאים עבה במיוחד) כאן אצל ירושלמי תוכלו לראות את העובי של החבלים.
מה צריך ?
ארגז פלסטיק של חלב
חבל סיזל בעובי הרצוי
אקדח דבק חם
אקדח סיכות
בד (רצוי כותנה)
משטח ריפוד
דיקט בעובי של 1 ס''מ-1.5 ס''מ
יש להדביק עם דבק חם את קצה החבל בחלקו התחתון של הארגז ולהתחיל ללפף מסביב כשבנקודות נוספות בדרך,מוסיפים עוד דבק חם, למנוע תזוזה.
לחתוך דיקט בגודל הפתח ולרפד אותו ממש כמו בהסבר שבבלוג
באתר lydi out loud תוכלו למצוא הדרכה לסל מלופף וצבוע בגוון מטאלי, בעיני אפשר לדלג על הצבע !
הנה סרטון יוטיוב של חברת Hallmark Channelלהמחשה
ידיות חבל,
מהשדרוגים שהכי אהבתי על רהיטים, ארונות ותיבות
באתר HomeDecor מצאתי תמונה נהדרת של שדרוג כיסא, שמשענות הידיים והגב, נשברו, הן הוסרו ובמקומם השחילו בחורים הקיימים (ואם הם לא קיימים, תמיד אפשר לקדוח אותם), ידיות חבל. התוצאה יפיפייה !!! על הכיסא הדפיסו תמונה בטכניקת העברת תמונה על עץ שכבר כתבנו עליה רבות.
באתר 4Men 1Lady יש הסבר ממצא שאפילו אם אתם לא קוראים אנגלית, תוכלו להבין מהתמונות איך עושים (תמיד אפשר להשתמש בתרגום המגוחך של גוגל)
אהילי חבל
הם מסוג הדברים שמתאים כמעט לכל בית. נכון....הם צוברים אבק, אבל לא כזה שכמה הצלפות סמרטוט לח, לא יצליחו להסיר.
את הכדור המפורסם הזה כולנו כבר ראינו פה ושם. יוצרים אותו על בלון (גדול, עבה וחזק במיוחד) וזאת יצירה פשוטה ומהנה.
זהו התהליך : עוטפים את הכדור בניילון נצמד או בוזלין, מציירים את הפתח בו צריכה להיכנס הברגת המנורה, טובלים את החבל כולו בתוך דבק פלסטי ומתחילים ללפף אותו סביב הכדור בלי לסתום את פתח ההברגה. מחכים שיתייבש, דוקרים ומרוקנים את הבלון באטיות כדי לא לעוות את הצורה העגולה.
ואפשר גם לקחת בסיס מתכת פשוט ולארוג אותו בצורת שתי וערב ויצא ממש ככה כמו בaliexpress
בבלוג הנחמד הזה Andersonan+Grant מצאתי שרפרף ענתיקה קטן, פשוט ומקסים שעבר שיפוץ, המושב שלו נארג בחבל. מה להגיד לכם...הוא פשוט שבה את לבי הנחמד הזה.
ה
עוד רעיונות בחבל
פלייסמנט או שטיח עגול וקצת יותר גדול, כי כל המרבה בגלגול, הרי זה משובח !
