כדורי אור, רחפנים ותופעות בשמים

חקירה עולמית בעקבות תופעה שמרקיעה שחקים 

זה התחיל, לכאורה, בחווה מרוחקת ביוטה. משק שקט, שמיים פתוחים, מרחב שרק הרוח אמורה לדבר בו. משם זה עבר למדינה צפופה וכבושה באורות כמו ניו ג׳רזי, המשיך לשדות תעופה באירופה, ונכנס אל תוך מסמכים רשמיים, סודיים למחצה, שמנסים להסביר הכול – ולא באמת מסבירים דבר.

בעידן שבו כמעט כל טלפון הוא מצלמה וכל אזרח הוא עד פוטנציאלי, מתרחש משהו מוזר: יותר ויותר אנשים מצלמים ומדווחים על כדורי אור, עצמים מרחפים ושיירות רחפנים אנונימיים, ובמקביל, הגורמים הרשמיים מדברים בשפה זהירה, מחוטאת, ששומרת על שקט – לא בהכרח על אמת.

האור במדבר: חוות סקינווקר והסדק הראשון בנרטיב

חוות סקינווקר, ביוטה, הפכה לסמל לא רשמי של “הבלתי מוסבר”. במשך שנים דווחו שם תופעות שהחלו להישמע כמו רשימת מקלות לבוחן מציאות: כדורי אור הצפים בשקט מעל השטח, אורות חותכים את השמיים בזוויות לא אפשריות, עצמים אפלים מעל הקרקע, חיות שנמצאו מתות או מרוטשות ללא עקבות דם, תקלות אלקטרוניות נקודתיות, וסיפורים על “משהו” שמתבונן בחזרה.

בניגוד למיתולוגיות מקומיות, במקרה הזה נכנסו לתמונה גם אנשי צבא, חוקרים, אנשי מודיעין ותכניות מחקר ממומנות היטב. תחת מטריות כמו תוכנית חקירת תופעות חריגות שמומנה דרך משרד ההגנה, בוצעו במקום מדידות, צילומי לילה, ניטור שדות אלקטרומגנטיים, ניסויים מבוקרים. חלק מהמסמכים שנחשפו מצביעים על כך שהאתר שימש כחלק ממסגרת מחקר רשמית יותר מכפי שנוח להודות.

ואז נכנסה המצלמה: סדרת הטלוויזיה The Secret of Skinwalker Ranch פתחה לצופים חלון אל החווה. ניסויי לייזר, רחפנים, מצלמות תרמיות, מדידות קרינה ואותות – וכל זה עטוף בשאלה אחת שחוזרת: אם גם אחרי כל זה אין הסבר פשוט, מה בעצם מסתתר כאן?

כשעלה לאוויר ספין-אוף, Beyond Skinwalker Ranch, המסר הפך ברור עוד יותר: סקינווקר היא לא “היוצא מן הכלל”, היא סימפטום. הצוות יוצא לחוות אחרות, לאזורים טעונים, ומגלה עקבות דומים: אורבים, עצמים בלתי מזוהים, הפרעות למכשור, חיות, פחד. התופעה, כך מסתמן, אינה נעולה על חלקת אדמה אחת ביוטה.

ניו ג׳רזי: לילה אחד, אלפי אורות, והסברים שלא סוגרים את הפער עשרות שנים אחרי שהמדבר ביוטה הוצף בסיפורים, מגיע תרחיש מסוג אחר: שמים רוויים באורות מעל אחת המדינות הצפופות והמתועדות בעולם. בסוף 2024, באזור בסיסים רגישים כ-Picatinny Arsenal ובמקומות נוספים בניו ג׳רזי, מתחילים לדווח שוב ושוב על עצמים מוארים, רחפנים לכאורה, שנעים במסלולים לא שגרתיים, מופיעים ונעלמים, מתקרבים מדי לתשתיות עדינות.

התושב מצלצל. המאבטח מדווח. סרטונים עולים. התקשורת מרימה גבה. ואז מגיע המהלך הרשמי: רשות התעופה הפדרלית מטילה הגבלות טיסה חריגות על רחפנים מעל עשרות אזורים, אוסרת הפעלה ללא אישור מיוחד, ומזהירה שאפשר יהיה “להפיל” רחפנים במצבי קיצון.

באותה נשימה, דוברים פדרליים מדגישים שאין “איום ביטחוני ברור”. חלק מהדיווחים, הם אומרים, מיוחסים כנראה לרחפני תחביב, כלי אכיפה, שגיאות זיהוי, ואפילו מטוסים מאוישים שזוהו בטעות. אבל מה לא נאמר? שלא אותרו מפעילים לכל המקרים, שלא לכל עצם נמצא הסבר טכני חד-משמעי, ושחלק מהתצפיות הגיעו מאנשי אבטחה מנוסים. הפער בין כמות הדיווחים לבין גודל התשובה נשאר תלוי באוויר – כמו האורות עצמם.

אירופה על הקו: שדות תעופה נעצרים, החקירות נעצרות אחריהם

בזמן שהעולם מביט לאמריקה, אירופה מתחילה לחוות את אותו דפוס: דיווחי רחפנים מעל שדות תעופה, עצירת המראות ונחיתות, הודעות מבצעיות קצרות. בקופנהגן, באוסלו ובאתרים נוספים מדווח על עצמים חשודים בשמי הנתיבים האוויריים, על סגירות זמניות של המרחב, על הערכות מחודשות של רמת האיום.

בנורווגיה, למשל, נחקרו דיווחים על רחפנים מעל נמל התעופה באוסלו. לאחר שהאירוע כבר השבית פעילות וחדר לכותרות, מודיעים גורמי החקירה כי לא הצליחו לאשר בוודאות שהיו רחפנים, וסוגרים את התיק “מחוסר ראיות”. המשפט הקטן הזה – “אין ראיות מספיקות” – חוזר שוב ושוב בזירות שונות. הוא לא אומר “זה לא קרה”. הוא רק אומר: לא יינתן סיפור סגור.

בתוך כל זה, מומחי ביטחון מדברים יותר ויותר על “איומים היברידיים”: שימוש ברחפנים, במידע, בהפחדה ובערפול. הציבור מקבל תמונה חלקית: כן, יש דיווחים. כן, היו השבתות. לא, אין פרטים. תמשיכו הלאה.

שקט מתוכנן: איך מדברים הרבה ולא אומרים כמעט כלום

אם מחברים את המדבר ביוטה, את השמיים של ניו ג׳רזי ואת מסלולי אירופה, מצטייר דפוס כפול: בשטח – יותר מצלמות, יותר עדים, יותר תיעוד של תופעות חריגות: כדורי אור, מסלולים מוזרים, עצמים שנעים “כמו משהו שמכיר את המפה”. במישור הרשמי – שפה מרוככת, מדודה: “אין איום ישיר על הציבור”, “רוב המקרים ניתנים להסבר”, “החקירה נמשכת” או “החקירה נסגרה”.

ההצהרות האלה אינן שקר גס, אך גם אינן תשובה מלאה. הן משאירות מרווח נוח: אפשר להרגיע את הציבור, לשמור על סודות צבאיים וטכנולוגיים, לא להודות בבורות, ולא לפתוח דלתות לשאלות גדולות יותר.

בתוך המרווח הזה פועלים החוקרים העצמאיים, העיתונאים, היוצרים, וכל מי שמסרב להסתפק בניסוחי “יחסי הציבור של המציאות”. הם אוספים סרטונים, משווים עדויות, מנתחים תבניות, ושואלים לא רק “מה זה היה”, אלא “למה מספרים לנו כך ולא אחרת”.

מי שומר על השמים – ומי שומר על הסיפור?

התופעה עצמה – כדורי אור, רחפנים מסתוריים, עצמים שלא נכנסים לקטגוריות המוכרות – אינה רק עניין של “האם זה חייזר” או “האם זה ניסוי צבאי”. היא מבחן. מבחן לאופן שבו מוסדות מתמודדים עם אי־ודאות, ומבחן ליכולת של הציבור להחזיק שאלה פתוחה בלי לוותר.

הסיפור כאן אינו כת היסטרית ולא אגדה. מדובר בעדויות מתועדות, בשדות תעופה שנסגרו באמת, בהגבלות תעופה רשמיות, בחוקרים שחזרו שוב ושוב לאותם מוקדים, בסדרות דוקו שמצלמות תהליכים אמיתיים לצד עריכה טלוויזיונית, ובהרבה מאוד “לא נדע בוודאות” שנשארים ללא המשך.

בעולם שבו כל דבר מוסבר בשתי שורות, הבחירה להעמיק היא כבר פעולה חתרנית. לקרוא דו"חות, לצפות בסרטונים המקוריים, להשוות, לא להסכים שיגדירו בשבילנו מה “שטות”, מה “קונספירציה” ומה “מותר לחשוב”.

בשלב הזה, מי שמביט לשמים לא מחפש תשובה אחת, אלא הסכמה פשוטה: שיש יותר שאלות ממה שמספרים לנו. ושמי שלא מפחד לשאול, לא חייב להישאר בור.

צילומים ישנים של צבא ארה''ב

🜂 מן השמים באו פרק 3 - ספר בראשית חלק א' (בריאת העולם)

 

בריאת העולם, בראשית מול המסופוטמיה
חלק א׳ — ששת ימי הבריאה 

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. 

  כמה הופתעתי כשנפגשתי יום אחד ממש במקרה, בסיפורים מתוך לוחות חימר שנמצאו בחפירות שומר, הדומים כל כך לסיפורי בראשית (בעיקר) שלנו אבל בסגנון פיקנטי ורמזים שאינם ניתנים להכחשה שיש כאן משהו שונה, גדול וכל כך מסקרן וממש לא דתי,  יש מעבדות והכלאות נפילים, מרכבות מעופפות ואנשים שיורדים מהשמים,  בראשית מן  האגדות שהפך לספר מתח מדעי של ציוויליזציה קדומה ולא סתם ספר... ספר שהיה כל כך פופולרי שנמצאו עותקים שלו גם באכד, אשור בבל ולכל אורך המסופוטמיה, כל עם והדמויות שלו, השמות שלו והאלים שלו, ואני חשבתי שאנחנו המצאנו הכל...

אז בעצם לפני שנולד ספר בראשית ונחתם כתורת האמונה באל אחד, כבר סופרו סיפורי בריאה רבים ברחבי מסופוטמיה. בלוחות החימר של השומרים והאכדים, בייחוד ביצירה הידועה ''אנומה אליש'' (“כאשר במרום”) סיפור הבריאה הבבלי מתוארת בריאת העולם כתהליך ארוך, גשמי ומלא מאבק בין ישויות שמימיות. לעומתם, בראשית מציגה בריאה נקייה, מאורגנת, שמתרחשת בציווי ולא במאבק. אך כשמציבים את שני המקורות זה מול זה — מתברר שהם דנים באותם שלבים: מים, חושך, אור, רקיע, יבשה, צמחים, מאורות, חיים. ההבדל הוא במבט: מי יצר את העולם — וכיצד.

---

יום א׳ — האור הראשון

בראשית א׳:1–5	אנומה אליש / טקסטים שומריים
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי־אוֹר.	“כאשר במרום לא נקראו שמים ובתחתית לא נקראה אדמה. המים הקדמוניים אפסו ותיאמת התערבבו כאחד. רוח אנּו ריחפה מעליהם, והחושך כיסה את המים. אז עוררו האלים אור לזרוח מתוך האפלה.”

בשני הסיפורים נפתחת הבריאה מתוך מים קדמוניים וחושך. בראשית מציבה אל טרנסצנדנטי שמצווה והאור נוצר — פעולה לשונית. באנומה אליש, לעומת זאת, האור מופיע מתוך החומר, בעקבות תנועת רוח ופעולת ישויות רבות. הדמיון ברור: “תהום”, “מים”, “רוח”, “אור” — כולם מושגים שמקורם באותם מיתוסים מוקדמים. אך ההבדל המהותי הוא פילוסופי: כאן יש אל שמעל לחומר, שם האלים, חלק ממנו.

---

ימים שני עד חמישי — סדר העולם

מן האור הראשון ממשיך הסיפור המקראי אל ארגון העולם לשכבות: מים עליונים ותחתונים, רקיע, יבשה, צמחייה, מאורות. הלוחות המסופוטמיים מציגים סדר כמעט זהה — אך מתארים אותו כאקט הנדסי־קוסמי, מלא עבודה, קריעה ועיצוב. במקום אל ש"מדבר", יש שם אל בונה.

בראשית – הימים השני עד החמישי	אנומה אליש / טקסטים שומריים־אכדיים
יום ב׳ – “יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים” יום ג׳ – “יקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה; תדשא הארץ דשא” יום ד׳ – “יהי מאורות ברקיע השמים... למועדים ולימים ולשנים” יום ה׳ – “ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על פני רקיע השמים”.	מרדוך קורע את תיאמת לשניים ומקים ממנה את השמים ואת הארץ. הוא מציב כיפה שתפריד בין המים העליונים לתחתונים. היבשה נגלית כשהמים נסוגים, צומח נברא למזון האלים. נקבעים משכנות המאורות — שמש, ירח, כוכבים — לשמירת הסדר. החיים במים ובעוף מתהווים מהמים עצמם — הפריה טבעית, לא ניסית.

בשני המקורות יש תהליך זהה: אור → שמים → יבשה → צומח → מאורות → חיים. אך בראשית משתמשת בלשון חדה, כמעט מתמטית: “ויאמר… ויהי… וירא כי טוב”. הטקסט המסופוטמי לעומתה הוא פואמה הנדסית – העולם נבנה בעמל, לא בדיבור.

מבחינה מחקרית, סדר הבריאה מלמד שהמחבר המקראי הכיר את המסורת המסופוטמית אך בחר לזקק אותה: להחליף את ריבוי האלים באל אחד, ואת המאבק בכוח המילה. במקום אלים שנאבקים עם חומר – אל שמסדר אותו במחשבה.

יום השישי – יצורי הארץ

בראשית א׳:24–25	אנומה אליש / לוחות שומריים
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" "בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ־אֶרֶץ לְמִינָהּ" "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב".	“האלים קראו לאדמה להוליד יצורים. האדמה יילדה את הבהמות, את רמשי השדה ואת חיות הארץ. הם נבראו כדי לאכלס את הארץ ולהכין אותה לקראת בוא האדם.”

בשלב זה ניכר הדמיון הברור בין שני הסיפורים:

הארץ “מוציאה” חיים מעצמה, אמא אדמה,

אבל בבראשית  העולם מגיב לציווי האלוהי,

ובשומר זו  התגובה טבעית, האדמה מניבה מעצמה.

כך נשלם סדר הבריאה: שמים, מים, אדמה וחיים.

הכול עומד במקומו, כמו במה מוכנה לפני עליית השחקן הראשי.

העולם שקט, שלם – ומחכה לאדם שייכנס אל התמונה וייתן לסיפור משמעות.

 חלק ב׳ — בריאת האדם וגן עדן / אידן 

-  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם...

- וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.....

בריאת האדם מיכלאנג'לו

העולם מוכן. השמים במקומם, הארץ ירוקה, המים מלאים חיים, אבל עדיין אין מי שיביט סביב ויבין מה הוא רואה. בנקודה הזאת מתחיל אחד הסיפורים המסתוריים והעמוקים ביותר — בריאת האדם.

גם כאן הדמיון בין בראשית לסיפורי שומר ואכד מפתיע. שני המקורות מספרים על ישויות עליונות שמתכנסות כדי ליצור את האדם, אבל הדרך והמטרה שונות לגמרי

בבראשית - ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ...''.

 באנומה אליש מורדוך אומר : אקריש את הדם ואיצור ואצור עצמות,

אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש'. אברא אדם קדמון, אנוש -

תוטל עליו עבודת האלים, והם - שינוחו!

בשומר - אנקי ירד לעומק המים אל אַבְזוּ, מקום משכנו, והביא משם בוץ קדוש – תערובת של עפר מים ודם של אל קדום שנשפך.

יחד עמו עבדה נִינְמַה (או נִינְחוּרְסַאג) – אם האלים, היודעת לעצב חיים.

“הם לקחו עפר וערבבו בדם האל, ויצרו אדם.”

“והם עשו ניסיונות, אך חלקם לא הצליחו –

האחד לא היה מדבר, השני לא ראה, השלישי לא אחז בכליו.”

הם לשו את הבוץ בידיים, ויצרו צורה דמוית אל אך חלשה ממנו וכך נוצר האדם הראשון.  

• בבראשית – האל מחליט ליצור יצור בצלמו, בעל תבונה ורצון.
• במסופוטמיה – מועצת אלים יוצרת את האדם כדי שיעבוד במקומם ויקל עליהם את העול.
  

בראשית א׳ 26–27	אתרחסיס / שומר
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ... זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם.	האלים נועצו ואמרו: "ניצור לוּלוּ (האדם) אשר יישא את עבודת האלים." נינטו לשה את האדמה וערבבה אותה בדם של אל שנשחט, וכך נולד האדם בדמות היוצרים.

בשני הסיפורים האדם נוצר בצלם יוצריו, אבל הכוונה שונה. במקרא הוא שותף למלאכה האלוהית, נציג של הבורא על פני האדמה והוא הראשון בהחלט. במסופוטמיה הוא תוצאה של ניסיון הנדסי, יצור עובד שנועד למטרה הנעלה, לתחזק את העולם ולפי הניסוחים אפשר להבין שיש כבר אנשים בעולם שכנראה לא היו מותאמים לצרכיהם. 

חוה- ''אם כל חי'' נוצרה מהצלע של אדם  ''וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.''  

 נִינְטִי וחַוָּה – גבירת הצלע ואם כל חי

בין כל הסיפורים המסופוטמיים, אחד המרתקים ביותר הוא סיפורו של אנקי ונינחרסאג, שבו נולדת האלה נִינְטִי – “גבירת הצלע” או “גבירת החיים”. על פי הלוחות, אנקי – אל המים והחכמה – חלה לאחר שאכל מצמחי דִּילְמוּן, והאלה נינחרסאג יצרה עבורו שמונה אלות ריפוי, שכל אחת מהן ריפאה איבר אחר בגופו. אחת מהן הייתה נִינְטִי – זו שריפאה את הצלע.

המילה השומרית “טִי” פירושה גם צלע וגם חיים, ולכן שמה של נינטי משמעותו הכפול הוא “גבירת הצלע” ו“גבירת החיים”. באותו אופן, בבראשית נבראה האישה מצלע האדם, ושמה חַוָּה – מלשון חיים – “אם כל חי”. שני הסיפורים שומרים את אותו רעיון קדום: החיים נובעים מתוך הגוף, והתאחדות בין גבר ואישה משיבה את השלמות שאבדה בבריאה.

מאפיין	נִינְטִי (Ninti)	חַוָּה (Eve)
מקור	לוחות שומריים – “אנקי ונינחרסאג”	ספר בראשית, פרקים ב׳–ג׳
משמעות השם	נִין = גבירה, טִי = צלע / חיים → “גבירת הצלע”, “גבירת החיים”.	מן השורש ח־י־ה → “חיים” → “אם כל חי”.
אופן ההולדה / הבריאה	נוצרה כדי לרפא את הצלע של אנקי לאחר שחלה – חלק ממערכת אלוהית.	נבראה מצלע האדם כדי להיות לו לעזר ולשותפה – חלק מן האנושות.
תפקידה	ריפוי, השבת חיים, שיקום הגוף האלוהי.	הולדה, המשכת חיים, שיקום הקשר האנושי־אלוהי.
ממד סמלי	סמל לאם הקדומה, לריפוי ולחיים הנצחיים.	סמל למודעות, אהבה וחיים אנושיים; תחילת ההכרה.
הבדל עיקרי	דמות אלוהית מיתולוגית; ריפוי צלעו של אל.	דמות אנושית; נבראה מצלע אדם, סמל לבחירה ולתודעה.

קשה להאמין שמדובר בצירוף מקרים. סיפור “צלע האדם” שמופיע רק בבראשית נובע כמעט מילה במילה מהמושגים השומריים: הצלע כחיים, והאישה כמרפאה. נראה שהמסורת העברית לקחה את הסמל האלוהי והפכה אותו למוסרי.

 חלק ג׳ — גן עדן / אֶדִין/דִּילְמוּן 

 ''וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים,  מִן־הָאֲדָמָה,  כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת־הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים''.

אדם וחוה בגן עדן-יאן ברויגל

לאחר שהאדם נוצר, הוא לא נזרק לעולם פראי. הוא הונח במקום מסוים, מוגדר ומטופח — גן עדן. בבראשית זהו מרחב אלוהי מושלם, ובסיפורים השומריים זהו אזור קדום בשם אֶדִין (E.DIN) — "מישור האלים". שני הסיפורים מתארים מקום של שפע, מים, עצים וידע, אבל המשמעות שונה לגמרי. ויש גם את דילמון...

 דִּילְמוּן — “המקום שבו זורחת השמש” בלוחות החימר מתוארת דִּילְמוּן כארץ קדושה ונצחית:

“דִּילְמוּן היא ארץ טהורה,

ארץ הבהירה, המקום שבו זורחת השמש;

שם לא חיה מחלה, שם לא נשמע קול בכי,

שם לא מתים בני האדם.”

זה כמעט ציטוט ישיר של מה שהתנ״ך יתאר מאוחר יותר כגן עדן:

מקום של טוהר, נצח וחיים ללא מוות.

דִּילְמוּן מופיעה במיוחד באפוס “אנקי ונינחרסאג”,

זהו המקום שבו אנקי שוכן עם “גבירת החיים” נינחרסאג —

והוא “מפרה” את האדמה ואת היצורים החיים.

כלומר, זה מקום של בריאה, התחדשות וחיים נצחיים — בדיוק התפקיד של גן עדן. הדמיון בין דִּילְמוּן לגן עדן הוא מדהים:

מאפיין	דִּילְמוּן (שומרית)	גן עדן (תורה)
מיקום גאוגרפי	“מזרחית לשומר”, “במקום בו זורחת השמש” — אזור המפרץ הפרסי	“מִקֶּדֶם”, בין הנהרות פישון, גיחון, חידקל ופרת
טבע המקום	אין חולי, אין מוות, מים חיים נובעים מן האדמה	מקום עץ החיים, נהרות, שפע, חיי נצח
הדמויות המרכזיות	אנקי (אל המים והחכמה) ונינחרסאג (אם האלים)	אלוהים, אדם וחוה
החטא / השינוי	אנקי אוכל את הצמחים האסורים ונענש ע״י נינחרסאג	אדם וחוה אוכלים מעץ הדעת ומגורשים
הסמליות	מקום ההפריה והחיים הנצחיים	מקום הבריאה והחיים הנצחיים

---

 אז מה בעצם ההבדל?

בדִּילְמוּן — המקום הוא פיזי אמיתי: אי קדום במפרץ הפרסי (כנראה בחריין או אזור חופי ערב הסעודית של היום).

זה לא “עולם רוחני” אלא מרכז גאוגרפי של האלים, 

מעין בסיס קדוש שבו נוצרו החיים.

אפשר לומר כך:

                דִּילְמוּן הייתה “גן עדן של האלים”,

              ו“עדֶן” שבתורה היא “גן עדן של האדם”.

---

ממצא מרתק: חוקרים זיהו דִּילְמוּן בתעודות מסחר שומריות מהמילניום השלישי לפנה״ס — כמרכז מסחר בים, עשיר במים מתוקים,

וזה תואם להפליא את תיאור הנהרות בגן העדן התנ״כי!

ולכן, יתכן ודִּילְמוּן הייתה הגן הקדמון של האלים,

והתורה שמרה את זכרו כגן עדן של תחילת האדם. 

בראשית ב׳ 8–15	שומר / אתרחסיס
"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר." הגן מתואר כמרחב שופע מים ועצי מאכל, ומשם יוצאים ארבעה נהרות להשקות את האדמה. האדם מוצב שם "לעבדה ולשמרה".	"האלים יצרו את האדם והושיבו אותו ב־EDIN — מישור האלים." גם כאן מדובר במקום פורה ומלא מים, תעלות וגנים קדושים. האדם מוצב שם כדי לעבוד את אדמת האלים ולשמור על מקדשיהם.

הדמיון כמעט מדויק: מקום קדוש, מים זורמים, גנים ונהרות. אך ההבדל במהות – בשומר האדם עובד למען האלים, ובבראשית הוא שותף בבריאה, אחראי לעולם שניתן לו. בשני המקרים מדובר במרחב מתוכנן, לא טבע פראי – אלא סוג של “מתחם ניסוי” קדום, אולי אפילו מעין מעבדה אלוהית.

שני הסיפורים נובעים מאותו זיכרון עתיק של מקום קדוש שבו החלה האנושות. השם "עדן" עצמו, שמופיע כבר בלוחות שומריים כ־E.DIN, מחזק את הקשר בין המסורות. ייתכן שמדובר בזיכרון אמיתי של אזור קדום – אולי דלתא עשירה של נהרות במסופוטמיה, שנחרטה בזיכרון האנושי כמקום שבו “הכול התחיל”.

אבל יש הבדל אחד שמסביר את המעבר הגדול בין תרבויות: בעולם השומרי – האדם נוצר לעבוד. בעולם התנ"ך – הוא נוצר לבחור. וזה אולי השינוי המשמעותי ביותר בתולדות המחשבה האנושית.

                עץ הדעת, הנחש והנפילה הראשונה של האדם.

 וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.....  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם

הנפילה מתוך החטא הקדמון

זהו אחד הסיפורים הידועים ביותר בתנ״ך – וגם אחד העתיקים בעולם. אדם, חוה, נחש, ועץ האסור לגעת בו. אבל כשמשווים את הסיפור הזה לסיפורים השומריים והאכדיים, מתברר שהוא לא רק משל מוסרי אלא זיכרון של סיפור קדום הרבה יותר.

בשני המקורות יש מקום קדוש שבו שמור ידע מיוחד. יש גבול ברור בין האדם לישויות העליונות, וניסיון של האדם לגעת במה שאסור. אך בשומר זהו ידע של נצחיות ואלמוות, ובבראשית – ידע של טוב ורע, כלומר מודעות.

בראשית ב׳–ג׳	שומר / אכד – סיפור אדהפה
עץ הדעת ועץ החיים ניצבים במרכז הגן. האל מצווה על האדם לא לאכול מעץ הדעת. הנחש מפתה את חוה באומרו שלא תמות אלא "תיפקחנה עיניכם". האדם והאישה אוכלים, מגלים שהם ערומים, ומגורשים מן הגן כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויחיו לנצח.	באגדה השומרית על אדהפה, גיבור אנושי זוכה להזמנה לשמיים. האל אנכי (EA) מזהיר אותו לא לאכול את לחם החיים ולא לשתות ממי החיים, כי בכך יאבד את סיכויו לחזור לארץ. אדהפה מציית – ובכך מפסיד את האלמוות. בנחש אחר, סיפור נוסף, נחש גונב את צמח האלמוות מגיבור אחר – גילגמש. בכל הסיפורים: הידע והנצחיות נחסמים מהאדם.

שוב חוזר אותו רעיון קדום: האדם מתקרב מדי לגבול שבין אנושי לאלוהי. בבראשית זהו גבול מוסרי – לדעת טוב ורע. בשומר זהו גבול פיזי – לחיות לנצח. בשני המקרים, התוצאה אחת: האדם נשאר בשר ודם.

כמעט כל תרבות במזרח הקדום סיפרה על גבול שהופר בין האדם לישויות העליונות. ההודים סיפרו על "סומה" – משקה האלים שמעניק נצחיות. המצרים דיברו על "עץ החיים" של רע, והשומרים על הצמח הגנוב מגילגמש. המקרא לקח את אותו סיפור עתיק והפך אותו למסר מוסרי: האדם לא נענש כי רצה חיי נצח – אלא כי רצה לדעת הכול, להיות כמו אלוהים.

זהו הרגע שבו האנושות לומדת שיעור ראשון בתבונה: הגבול בין ידע לאחריות. הסיפור התנ״כי משאיר את האדם מחוץ לגן, אבל עם מתנה שאף יצור אחר לא קיבל — היכולת לשאול למה. 

                                             קין והבל

א, ''וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה.  ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת, אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל; וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.''

משם מתגלגל הסיפור אל שני האחים: שכאמור קין עובד האדמה והבל רועה הצאן. הקרבן של הבל מתקבל, של קין לא, והקנאה מולידה את הרצח הראשון. דמו של הבל, לפי הטקסט, זועק מן האדמה; רמז ראשון לכך שהאדמה והאנושות מחוברים בחוט אחד: מה שנופל על האחד נרשם בשני. קין גולה אל ארץ נוד, ושם – כמעט כלאחר יד – יש לו כבר אישה. השאלה “מאיפה היא הגיעה?” אולי רומזים לנו בעדינות שלא כל הסיפור האנושי מרוכז בזוג אחד בלעדי ?

אז לפני שהיו “קין” ו“הבל”, בלוחות שומר נכתבו סיפורים דומים על שני אחים קדמונים — דֻמוּזִי (Dumuzi) ואנקימדו (Enkimdu).
זהו אחד המקורות העתיקים ביותר לנושא הקנאה, האדמה, והברכה האלוהית.

בדומה לבראשית, גם כאן מדובר בשני אחים שעסקו בעבודות שונות:

• דֻמוּזִי – רועה הצאן, אל החיים והפריון הקשור בעונות השנה ובמוות־לידה מחזורי.

• אנקימדו – עובד האדמה, חקלאי, מייצג את הציוויליזציה, הסדר והאדמה המעובדת.

האלוהות הנשית איננה (או איסתר) עומדת במרכז הסיפור. היא זו שבוחרת בין שני האחים מי יזכה באהבתה ובברכתה – כלומר, מי ישלוט בשפע ובכוח החיים.
אנקימדו מציע לה יבול, לחם ויין – מתנות של תרבות וחקלאות.
דומוזי מציע לה בשר, צמר וחלב – מתנות של טבע חי ושל חיים נעים.

הוויכוח ביניהם מתואר בלוחות כוויכוח פילוסופי:
האם עמל האדם באדמה חשוב יותר מן החיים החופשיים שבטבע?
מי מהם יקר יותר בעיני האלים?

בגרסה השומרית אין “רצח” מפורש, אך יש רמז ברור למאבק קשה.
בדומה לקין והבל, התחרות על הברכה גורמת לקנאה.
דֻמוּזִי, הרועה, זוכה לבסוף באהבתה של איננה, ואנקימדו נעלם מהסיפור.
בלוחות אחרים, מתואר דומוזי עצמו כנרדף, מת ונולד מחדש מדי שנה – כסמל למחזור הצמיחה והמוות של הצומח.

המוות של האח מסמן שינוי באדמה:
כשהאח הרועה מת, האדמה מתייבשת;
כשהוא חוזר (בחג האביב), החיים נובעים שוב.

מאפיין	שומר – דומוזי ואנקימדו	בראשית – קין והבל
סוג העבודה	רועה (דומוזי) מול עובד אדמה (אנקימדו)	רועה צאן מול עובד אדמה
נושא הסיפור	מאבק על אהבת האלה איננה – על הברכה	מאבק על קבלת הקרבן ע"י ה'
תוצאה	האח הרועה נבחר, השני נעלם / נכנע	קין הורג את הבל
משמעות מיתית	עונות השנה, מוות ותחייה מחזורית	מוסר, קנאה, אשמה ועונש
דמות נשית מרכזית	איננה – מעניקה את הברכה	אין דמות נשית, רק אל
סמליות	שיתוף פעולה בין טבע לתרבות	הפרדה בין רוח לאדמה

חשוב להבהיר: זה לא אותו סיפור כמו קין והבל שבספר בראשית,
אבל הפרטים שמסביב דומים להפליא – רועה מול עובד אדמה, הקרבה, בחירה ודחייה,
והזעם שמתפרץ כשהאחד מקבל עדיפות.
קשה שלא להרגיש שהסיפור התנ״כי מהדהד את הזיכרון הקדום הזה,
כאילו נשמר במעמקי הקוד האנושי והופיע שוב בגרסה חדשה.

🜂 תובנות שלי – מדע, מיתוס ורעיונות יצירתיים על ראשית האנושות

תדמיינו רגע שהבריאה לא קרתה בבת אחת בנס מסתורי, אלא נוהלה על ידי צוות של "מדענים שמימיים" שישבו על פסגות ההרים, ועבדו על שיחזור עולם שנכחד באירוע גרעיני, קוסמי ענק שהשאיר סימני התכה גדולים על האדמה(ולפי ציורים ותאורים קדמוניים). פתאום גם הפסוקים וגם לוחות החימר נראים כמו תיעוד מקביל של אותו ניסוי קוסמי.

בראשית הייתה מעבדה, לא רק גן.
גם בלוחות השומריים וגם בבראשית הכול מתחיל במים, חושך, רוח וכוח שמסדר. זה נראה פחות כמו אגדה ויותר כמו הפעלה של מערכת – שלבים מתוכננים, לא כאוס.

ששת הימים = שישה שלבים של קוד.
אור, שמים, יבשה, חיים, אדם – כל שלב מוסיף שכבת תכנות. כך אפשר לקרוא את סיפור הבריאה כמודל קוסמי או ביולוגי, לא כי "זה מדע מדויק", אלא כהד לזיכרון של תהליך הנדסי גבוה.

האדם הראשון – יצור היברידי מודע.
במסופוטמיה האלים לוקחים חימר ודם אלוהי; בבראשית האדם נברא "בצלם". בשני המקרים זו לא רק יצירה פיזית, אלא החדרת תודעה – מישהו שיודע שהוא קיים ושואל למה.

הצלע, נינטי וחוה – רמז לידע מדעי.
נינטי – גבירת החיים והצלע; חוה – אם כל חי, נבראת מן הצלע. הצלע מגינה על מח העצם, שבו נוצר הדם ונשמר הקוד הגנטי. שני הסיפורים יחד נשמעים כמו זיכרון מסוכת של התערבות גנטית, לא "פלא רומנטי" בלבד.

עץ הדעת – הפעלת מערכת ההפעלה האנושית.
האכילה מהעץ = מעבר מתודעת "גן ניסוי" לתודעת בחירה. האדם מקבל גישה לידע – אבל גם אחריות מוסרית. זה הרגע שבו אי אפשר "לחזור אחורה".

הגירוש מגן עדן – לא סוף, התחלה.
אם הגן היה מתחם מבוקר, אז הגירוש הוא שחרור לשטח. מכאן מתחילים חקלאות, ערים, טכנולוגיה – האנושות לבד, עם קוד שכבר רץ בפנים.

קין והבל – פיצול בתוך אותו קוד.
שני דגמים של אנושות: יושב האדמה והנודד, העולם הטכני מול העולם הרוחני. המתח ביניהם, והדם שנשפך, הוא הרגע שבו אנחנו מבינים שידע ותודעה בלי מוסר – מסוכן.

כל זה לא "הוכחה" – זו הצעה לראות את הטקסטים כעדויות חלקיות. כשרואים את לוחות שומר ובראשית יחד, עולה אפשרות מסקרנת: אולי באמת היה כאן צוות יוצר, כמה "אלים", כמה שכבות של ניסוי, ומתוך כל זה נולדה המחשבה שלנו על אל אחד, ברית אחת ואנושות שמחפשת את הקוד שמוטמע בה עד היום.

ולסיום אי אפשר לפספס את ה''גראנד פינלה'' 

א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל  אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. 

🜂 אנקדוטה לסיום

בין כל הלוחות, האלים, הניסויים והבריאות —

קשה שלא לחייך לפעמים. (זה קופץ לך לפרצוף)

בלוחות השומרים מסופר שהאלים הקטנים הם שחפרו, יצרו, נשאו את העול ונשברו מעייפות.

רק אז החליטו האלים הבכירים “לפתור את הבעיה” וליצור את האדם שיעבוד במקומם.

ומכאן, אולי באמת אפשר לדמיין את הסצנה כך:

האלים הזוטרים עמלים במעבדת הבריאה, מכוסים בבוץ ובמים קדמוניים,

בעוד האל הגדול שלנו מגיע ברגע האחרון, נותן כמה פקודות מדודות 

“יהי אור”, “יהי רקיע” 

ומסתלק לנוח ביום השביעי, לבוש בחליפת השבת שלו...

✨ כי גם במיתוסים הכי קדומים, כנראה שמישהו תמיד עובד קשה — ומישהו אחר לוקח את הקרדיט.

מגיע בקרוב -  חלק השני: לידת האנושות, הנפילים והמבול

מיתוסים קדומים, סודות הבריאה, מן השמים באו, בריאת העולם

איך תופרים אפליקציות על עבודות טלאים

---

טלאים הם עולם של צבעים 

אין דבר מהנה יותר מלשבת שעות ולחבר צבעים זה לזה, לגזור פיסות קטנות, ולרקום מהן תמונה שלמה — עולם של דמיון שנולד מתוך סיפורי האגדות של ילדותי.
הצבעים נושאים אותי על כנפיהם אל ארץ לא נודעת, ושם, מתוך הבלגן שבראשי, נולדות דמויות ותמונות חדשות — שלא בהכרח דומות למקור, אלא כאלה שמספרות את הסיפור שלי.

לתפור אפליקציות זו אולי התחלה מעט מאתגרת, ממש כמו ללמוד לרכב על אופניים: קשה לכוון את התפר, קשה להסתובב בפינות, קשה לשמור על הקצה המדויק של הבד...
אבל כשמתרגלים — הכול כבר נראה אחרת.

אז כמו שהבטחתי לכמה מכן, אני אנסה לכתוב כאן הדרכה לאפליקציות בשכבות.
לא שזה באמת קשה — רק חשוב לשמור על הסדר הנכון.
וזה הולך כך 👇

אביזרים וחומרים :

*פליזלין דו צדדי (זה שבא עם נייר ) .

*גיזרה או שבלונה (אפשר לקחת גם מדפי צביעה שיש בבית, לא חובה לקנות ) .

*חתיכות ושאריות של בדים תואמים .

*נייר קופי לבד (אם אין לא נורא, אסביר בהמשך גם למה ) .

*מספרים חדים לנייר ( היות וצריך גם לחתוך את הבד איתם ) .

*אפשר גם מספרי בד (  אין לגזור נייר במספרי בד, כי הוא מכהה אותם).

*עיפרון לא מחודד ( שהשפיץ לא ישבר כשאתן לוחצות עליו ) .

תהליך העבודה :

הדבקת פליזלין דו צדדי

1.יש לגזור את הפליזלין קצת יותר קטן מגודל הבד הרצוי (כדי שלא ידבק לשולחן הגיהוץ), להניח אותו על צידו השמאלי של הבד כשהנייר כלפי מעלה, על הנייר מניחים את המגהץ שחומם לחום גבוה עם אדים ( מנסיוני הרב, הדבק  נדבק הכי טוב כשיש אדים )למשך 3-4 שניות, מרימים  ומניחים שוב, עד שהבד מודבק היטב, רק אז אפשר להתחיל להחליק את המגהץ על הבד להדבקה סופית. הפכו את הבד, שהחלק היפה לכיוונכם, גהצו והניחו לו להתקרר.

כשהבדים כולם מודבקים, אפשר להתחיל לעבוד.

טיפ שווה : לחיסכון בזמן ועבודה, אפשר לחתוך פס מהדבק הדו צדדי, ברוחב הרצוי ועליו להניח את כל חתיכות הבד המבוקשות,  ולהדביק בגיהוץ את כולן ביחד.

2. ציור השבלונה

השבלונה בצד ימין

הפכו את השבלונה

והעבירו את הסימנים הפנימיים לצד השמאלי 

ציירו מסביב לשבלונה, עדיף על חלקו האחורי של הבד, על הנייר, כדי שלא יכתים את הבד.

הניחו את השבלונה על הנייר וציירו מסביבה, לא לשכוח לברר מהם הכיוונים המועדפים אליכם ובכל מקרה העבירו את הסימנים הפנימיים של האפליקיה גם לצד השני שלה וזאת משתי סיבות,

א. כמו שכבר כתבתי, שיתאפשר להשתמש בשבלונה משני הצדדים ולכל הכיוונים.

ב. למי שאין נייר קופי, יש אפשרות להעביר את הסימנים לבד כאשר עוברים עם עיפרון על הקווים ומפעילים עליו לחץ, הסימנים שנמצאים מלמטה, עוברים לבד.

3.גזירת השבלונה

יש לגזור את ציור השבלונה מסביב ולהזכירכם, את הנייר המודבק לבד, יש לגזור עם מספרי נייר חדים ולא במספרי בד, כדי לא להכהות אותם

הניחו את האפליקציה על הבד שעליו תדביקו אותה, זה לא ממש בולט?! לא לדאוג, זה יקרה בהמשך.

4. חלקי השכבה השניה

כאן אנחנו מגיעים לגזירת החלקים היותר קטנים, הם אלה שמעצבים את האפליקציה והופכים אותה להרבה יותר מעניינת ושמחה, אל תוותרו על החלק המהנה הזה כי בלעדיו האפליקציה חדגונית ומשעממת.

הניחו את הבד המודבק (בבד הזה כבר הורדתי את הנייר שנוטה להפרד בעצמו מהבד אחרי כמה ימים ) על נייר הקופי ( או בלעדיו ) ועם העיפרון עיברו על הקווים, במקרה הזה של מכסה הקומקום- בד משובץ 

בד אדום עם נקודות לבנות, גזרתי את הזרבובית( מה שנקרא הצ'ופציק של הקומקום ), הידית והפס הנוסף של מכסה הקומקום.

הוספתי את ידית המכסה, עיגול ירוק ואת כל החלקים הנוספים שגזרתי, כשכבה נוספת על הקומקום עם הדובדבנים    

את האפליקציות האלה התחלתי לתפור בשכבות, עקב ניסיון מצטבר של שנים, בהן הפנמתי כמה דברים חשובים.

א. זה הכי מדויק שאפשר בצורה ידנית.

ב.זה חוסך כמה תפרים לתפור .

ג. זה יציב ולא מסמורטט כך שזה נוח מאוד מתחת לרגלית המכונה, לא מתכווץ ולא מתגלגל.

5. הדבקת האפליקציה והתפירה

יש להניח את המגהץ החם על כל חלקי האפליקציה ולהפעיל לחץ קל.
רק לאחר שהאפליקציה נדבקה, אפשר לעבור ולהחליק עם המגהץ .

במכונת התפירה מעבירים למצב זיגזג , גודל תפר של 2-2.5 וצפיפות התפר כמעט על 0 , אבל במצב שהרגלית עדין הולכת על הבד. את תפר הזיגזג, אני עושה ממש על קצה האפליקציה , להשתדל לא לגלוש אל הבד אליו היא מתחברת, כי זה מכווץ אותו מאוד (הוא דק מדי )

האפליקציה בחלק התחתון שלה, צריכה להיות נקיה ועשויה היטב, כאילו שהיא בצד היפה של הבד.

האפליקציה עשויה ומוכנה להצטרף לשאר הריבועים של שמיכת הטלאים.
ועם התפר האדום, היא נראית בולטת אך משתלבת !

עוד עבודות שנעשו באותה הטכניקה

וזו הסיבה למה לא לקנות אפליקציות מוכנות... כי ברור שאלה הרבה יותר יפות!!!

עליסה בארץ הפלאות מתוך אגדות ילדים בטלאים

כפתורים על אפליקציות מוסיפים צבע ועניין אבל צריך להיזהר מאוד עם תינוקות! הם חייבים להיות מחוזקים היטב ועדיף לא במקומות נגישים. 

בית וגדר 

 

לדעתי... כך נראה חתול במגפים ! לא?

לאפליקציות, אני משתמשת בעיקר בשאריות הבדים ומדביקה כמה דוגמאות על חתיכת פליזלין אחת הגזורה לגודל הנדרש. שאריות נפלאות ומנוצלות עד סופן גם עבור מוצרים קטנים כמו בתים וינשופים לתלייה מעל מיטת התינוקות

כיפה אדומה 

ככה נראית שמיכה אחרי האפליקציות! סט הינשוף המאוד פופולרי

 

אפליקציה גם על מגן ראש, משתלבת נפלא במרקם ובצבע !

בעצם אחרי שמתאמנים, כבר שום דר לא קשה, לחבר צבעים אחד לשני זה פשוט כיף ! כבר אמרתי ???

הדבקת מפיות, ספונג'ינג, סדקים, שבלונות ופיצוצים הם כיף חיים !

החלטתי לחדש את הפוסט ולשלב אותו אם עוד פוסטים בטכניקות שונות שמשתלבות טוב ביחד

את המטבח שלי צבעתי ושדרגתי כשהייתי מרותקת לבית במשך שלושה חדשים אחרי ניתוח ברגל ומוגבלת לשימוש ברגל אחת בלבד. כשגבר השעמום עד מאוד ונקראו כל הספרים האפשריים, פרסתי ניילון גדול על שולחן הסלון ,והתחלתי לצבוע כמעט כל מה שעמד או זז במטבח [עד היום אני לא בטוחה שעשיתי נכון, כי אני מאוד אוהבת את המראה הטבעי של חומרים כמו ,עץ, מתכת, אבן וכו'] אבל נהנתי מהיצירה עד בלי גבול, את התוצאות לטוב ולרע אני מציגה כאן תחת הכותרות השונות של דקופאז' דיסטרסינג ,פיצוצים וכו'.

אילו כמובן היו כל ההתנסויות הראשונות שלי בטכניקות הנ''ל בהדרכתן האדיבה של בנות פורום ינט ארט ופורום תפוז

שאת ההדרכות שלהן קראתי באדיקות ובאנונימיות מוחלטת, קראתי ובצעתי תחילה כנאמר ואז הבנתי שהעסק נתון לשינויים , כל אחד והפרשנות שלו, כך שאפשר היה להפליג עם זה על כנפי הדמיון למחוזות רחוקים ובאמת להנות עד בסוף מיצירה לשמה... וכך עשיתי !!!

                      

 דקופאז', עיצוב כפרי מוכתם, צבוע בצבעי אדמה ומלא בהשראה .

צביעה והדבקת מפיות 

א. יש לנקות את הכלי היטב ,להסיר את כל השומנים וליבש.

ב. למרוח על הכלי כולו ,[במברשת לחה, שנוגבה היטב בנייר סופג ,לא רטובה ,כי זה      משאיר בועות],צבע יסוד ע''ב מים הנקרא ג'סו וליבש 

ג.לצבוע את הכלי כולו ,בצבע אקרילי בהיר ועם מברשת לחה ,ומיובשת בעזרת מגבת.

     אין להדביק מפית על צבע כהה כי היא נבלעת בו. 

ד. לקרוע ביד את המפית הנבחרת ,בעלת 3 שכבות [להשתדל לא לגזור, כי זה מדגיש את הקצוות שלה]אפשר להשאיר שוליים ולא לקרוע עד קו הציור, להסיר את 2 השכבות הלבנות [לא לוותר ,יש 2 ולפעמים קצת קשה להפריד]                    

ה. להניח את המפית הקרועה והמופרדת על הכלי ,לטבול את המברשת בדבק מפיות ולמרוח מאמצע המפית ,לצדדים, לא צריך לשים דבק למטה כי המפית דקיקה וחדירה כדאי להשתמש בדי הרבה דבק ולמרוח בעדינות כדי שהמפית לא תיתפס על האצבעות ותקרע. להחליק בעדינות עם האצבע על המפית ,כדי להחליק אותה אבל לא יותר מדי ....יש קיפולים??? לא נורא ,הם ישתלבו עם טכניקת הסדקים.

להניח בצד שיתייבש היטב.

ואפשר להתחיל עם ההכתמה...

ספונג'ינג

טכניקה זו מבוססת על הכתמה (כתמים) ערבוב שני צבעים (או יותר) ויצירת גווני ביניים, המפוזרים ככתמים על הקיר.

חומרים וכלים: לפחות שני צבעים, על בסיס מים, מברשת צבע רחבה (או רולר) וספוג ים טבעי.

ערבוב שני צבעים או יותר, ליצירת כתמים על קירות או רהיטים.

 צובעים שכבת בסיס בעזרת הצבע הבהיר. כאשר שכבת הבסיס עדיין לחה, טובלים את הספוג בצבע הכהה ונוגעים איתו קלות בקיר או ברהיט. ממשיכים לבצע "נגיעות" מפוזרות ולא אחידות, עד שמתקבל מראה הומוגני בעל גווני ביניים שונים (אשר מורכבים משני הצבעים בהם השתמשנו).

האפקט הסופי מדהים. לקיר יש מרקם הדומה לאלמוגים, בזכות השימוש בספוג ים טבעי. 

לחלופין אפשר להשתמש עם טכניקת הסמרטוטינג שנעשת עם סמרטוט

סס

סמרטוטינג

טכניקה זו קיבלה את שמה בגלל שמשתמשים בה בסמרטוטים. 

הטכניקה דומה מאוד לשיטת הספונג'ינג, אך במקום ספוג נעזרים בה בסמרטוטים, מטליות בד, נייר עיתון, 

ניילונים עבים ועוד חומרים המיועדים לפח האשפה. 

אפשר לבצע את המריחות בתנועות סיבוביות, בתנועות חדות, 

או בנגיעות קלות בלבד. חשוב לעבוד כאשר שכבת הבסיס עדיין לחה. 

את המרקם הסופי שמתקבל קובע האביזר בו משתמשים: 

כאשר משתמשים בפיסות בד, מתקבל מראה רך; אך אם משתמשים 

בניילונים או ניירות, מתקבל מראה קווי ומחורץ.

טכניקת הסדקים - סטפ 1+2

חומרים דרושים: צבע אקרילי, מברשת לצביעה, דבק מפיות,

מפית יפה ,

לכה סטפ 1+סטפ 2 (לתהליך דו שלבי),צבע שמן לציור חום, שמן פשתן, 

סמרטוט ישן מכותנה או מגבת ישנה. לכה אקרילית 

תהליך העבודה: מנקים את משטח העבודה היטב, עץ יש לשייף עם 

נייר זכוכית. אחרי צביעה בצבע אקרילי. יש להדביק את המפית  

וממתינים לייבוש הדבק. מורחים דבק  סטפ 1 בכמות גדולה ,

לכיוון אחד [למשל ימינה ושמאלה] הלוך וחזור ,עד שכל הדבק מרוח 

היטב ולא נוזל  ומיבשים היטב. כעת... 

מורחים דבק  סטפ 2 בכמות יפה ולכיוון השני [למעלה ולמטה] הלוך וחזור 

עד להפסקת הנזילה של החומר [כשהוא מתייבש הוא גורם להתכווצות 

של סטפ 1 עד שהוא מתפוצץ] ומיבשים היטב אפילו עד למחרת , 

הפיצוצים מתחילים להופיע רק כשהחומר התייבש היטב וממשיכים 

להתפוצץ כל עוד לא הפסקנו את הפעולה עם השמן. כדי שהסדקים  

יראו יש להדגישם בעזרת צבע שמן [בטיובה קטנה] ושמן פשתן . 

על חתיכת סמרטוט ,נשים מעט שמן פשתן ועליו מעט צבע שמן [הצבעים המקובלים הם חום או זהב] ובתנועות סיבוביות ,להחדיר את הצבע לסדקים . יש לחזור על הפעולה עם הצבע ,בכל פעם שנגמר הצבע על הסמרטוט , 

אם הוא לא מחליק טוב על גב המשטח ,יש להוסיף מעט שמן. לבסוף יש

 לחזור על הפעולה רק עם השמן כי השמן מנקה את שאריות הצבע 

שלא נכנסו לסדקים, ומבהיר את העבודה . יש להמתין כשעה כשעה 

ולמרוח לכה אקרילית על העבודה בשתי שכבות עם יבוש בין שכבה לשכבה 

 הלכה מחליקה ומגנה על העבודה וחשוב לא לדלג על שלב זה.

אני אוהבת לכה דו שלבית ליצירת סדקים 

Step1+Step2 מבית Honig

טכניקת עיטור נוספת היא עבודה עם 

סטנסילים/שבלונות

איך עובדים עם סטנסילים?
הכינו מראש את החומרים הנחוצים לעבודה:

– צבע בגוון הרצוי, בהתאם לתשתית [צבע לקיר , לעץ או למתכת]
- שבלונה בדוגמא הרצויה
- מברשת סטנסיל [מברשת מיוחדת בעלת קצה קטום]
- מגש / צלוחית לעודפי צבע

שלבי העבודה:
1. לפני תחילת העבודה כדאי להתנסות בצביעת השבלונה על גבי נייר
2. מצמידים את השבלונה למקום הרצוי בעזרת מסקינטייפ מוחלש.
3. מוודאים שמברשת הסטנסיל יבשה. טובלים אותה בצבע ומסירים את עודפי צבע על המגש / הצלוחית.
4. ממלאים את השבלונה בצבע באמצעות טפיחות עדינות עם מברשת הסטנסיל בתוך הדוגמא. שימו לב לא למרוח!
5. מסירים את השבלונה בזהירות, ומעבירים למקום הבא, להמשך העבודה.

טכניקת פיצוצי קרקל

החומרים והכלים הדרושים:  משטח עבודה ,שני צבעים, בהיר וכהה, קרקל מדיום, מכחולים,  צלחת חד-פעמית,  ספוג רחצה פשוט .

תהליך עבודה: לצבוע את הפריט בצבע כהה וליבש, למרוח שכבה של קרקל גלייז בכיוון אחד וליבש ,למרוח שכבה עבה של צבע מנוגד (אם השכבה הראשונה כהה, השכבה השניה תהיה בהירה או ההפך), צביעה בעזרת מברשת, דוגמת הסדקים תהיה בכוון משיכת המכחול. אם מורחים את הצבע בעזרת הספוג, הצבע ייסדק לכיוונים שונים. ליבש.

כך עושים זאת

דקופז' על זכוכית בטכניקה הפוכה

 
קערת זכוכית זו, נעשתה בטכניקה הפוכה. מדביקים את המפיות בטכניקת הדקופז' כשצידם היפה מוצמד לזכוכית בצד החיצוני של הכלי, מורחים קרקל ואחרי שהוא מתייבש, צובעים שכבה עבה של צבע בהיר (אין לעבור פעמים על הצבע כי הוא מונע מהחומר שכבר התחיל לעבוד, להתפוצץ שוב). אחרי התייבשות הצבע, צובעים מעל הצבע הראשון בצבע זהב לכיסוי מלא ומייבשים. מסיימים ב2 שכבות לכה קריסטלית מבריקה.