בין גנים, שורשים ויצירה

🌿 איך האמנות החזירה אותי לשורשים 

 לפעמים, בזמן שאני יוצרת – מערבבת צבע, חותכת עץ או צובעת בד – אני מרגישה שאני לא לבד. יש משהו בתנועה של היד, בחומר, בניחוח של האדמה או הצבע, שמחזיר אותי רחוק בזמן, אל אותם אנשים ראשונים שהבעירו אש וציירו על קירות האבן, אל הנשים שטוו, חרטו, צבעו, קישטו את היומיום שלהן כמו תפילה. ככל שאני עוסקת באמנות, אני מגלה שהיא לא רק יצירה – היא זיכרון קדום. כאילו כל תנועה של מכחול או אזמל נושאת בתוכה חלק מהסיפור שלנו, מהשורשים שצמחו עוד במדבר, בזמן שבו ידיים יצרו לא רק כלים – אלא חיים. אולי בגלל זה אני מרגישה צורך לחפש את ההתחלה: מי היו האנשים שיצרו לפני אלפי שנים, מה הניע אותם, ומה נשאר מהם בתוכנו – בגנים, בנפש, בידיים שלנו.

 בכל דור נולד העם מחדש. הגנים מספרים על מסע עתיק – מן הלבנט, דרך מצרים, המדבר והכניסה לארץ – אבל הנשמה ממשיכה את הסיפור בכל לידה של דור חדש. מה שהחל בגנים של בני ישראל, בדם הקדום שנצרף במדבר, ממשיך היום בלבבות בני הארץ, הצברים, הנושאים בתוכם את אותה אש קדומה – רק במילים אחרות, בגוף אחר, בשפה חדשה. כי מה שהתחיל ב־“ויהי בנסעם ממדבר סיני” ממשיך היום בכל ילד שנולד כאן, תחת אותה שמש, עם אותו רצון טבעי לשרוד, ליצור ולהיות חופשי.

AI

דור המדבר ודור הצברים — לידה שנייה של עם, יש דמיון מופלא בין דור המדבר ובין הדור הצברי של ימינו. אז, בני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים – עייפים, מבולבלים, תלויים במשה – ובארבעים שנות המדבר התחלפו דורות: דור עבדים גווע, ודור חדש, צעיר ונועז, נולד. דור שלא הכיר עבדות אלא חופש, נדודים, מלחמות והתגברות. הם היו הראשונים שעמדו על סף הארץ לא כפליטים, אלא כעם עצמאי, מוכן להילחם, להקים ולבנות. כך גם אצלנו. דור ההורים והסבים נשא את עול הגלות, את פחדיה, את זיכרונות השואה, את הרעד שבמילה "שייכות". הם עלו אל הארץ מאובקים במסע הדורות, ידיהם חרושות עבודה, עיניהם מלאות חלום. אבל הדור החדש – הצברים – כבר נולד כאן. הם אינם נושאים את הפחד אלא את הביטחון, לא את הנדודים אלא את השורש. הם כבר לא מביטים לשמים בתחינה – הם הולכים זקוף, בטבעיות, כאילו הארץ הזאת נשמה את שמם עוד לפני שנולדו. 

AI

 ✋ מלאכת יד לנשמה: “תמונת זכוכית – קולאז’ של אור, חול ומים”

בדיוק כמו העם שנולד מחדש באור הארץ,

גם היצירה הזאת מחברת בין אדמה, מים ואור – ממש כמו פעם.

החול שהפך לזכוכית, הצדפים, הצמר והבדים –

כולם חומרים טבעיים, שמספרים יחד סיפור עתיק שמתעורר מחדש בידיים שלנו.

חומרים:

• מסגרת זכוכית עם שני לוחות (אפשר ממסגרת ישנה)

• חול דק או גרגרים טבעיים

• חלוקי נחל קטנים או חלוקי צמר כבשים בשלושה גוונים טבעיים – אפור בהיר, חום בהיר ולבן שמנת

• צדפים וגבעולי סוף דקים

• בדים טבעיים: יוטה, טול, טורקיז או ירוק בהיר

• דבק סיליקון שקוף

• מספריים קטנות

• (אופציונלי) סירה קטנה מענף או מקל עץ

אופן העבודה:

1. נקו היטב את שני לוחות הזכוכית.

2. על הלוח התחתון צרו קומפוזיציה טבעית: פזרו מעט חול יבש בתחתית, כמו זרימה של נהר או חולית מדבר.

3. סדרו מעליו צדפים, גבעולי סוף או חלוקי צמר כבשים.
   (לחלוקי צמר: גלגלו ביד וליבדו בעדינות בשלושה גוונים טבעיים).

4. הוסיפו רצועות יוטה ובדים בגווני טורקיז וירוק ליצירת תחושת עומק ותנועה.

5. הניחו סירה קטנה מעץ ומאחוריה גבעולי סוף – כמו נוף קדום בשקיפות.

6. הניחו את לוח הזכוכית השני, הדביקו סביב הקצוות בסיליקון שקוף, והמתינו לייבוש מוחלט.

כשתציבו את היצירה ליד חלון – היא תשתנה עם האור.

בבוקר תיראה בהירה וזורמת, ובערב – כמו זיכרון רחוק.

האור יעבור דרכה ויחשוף את כל השכבות.

AI

AI

הצמר שבו משתמשים כאן הוא בדיוק אותו צמר קדום של רועי הצאן במדבר.
פעם טוו ממנו בגדים, והיום הוא הופך לחלוקי אבן רכים בתוך יצירה מזכוכית.
אותה אדמה, אותו צאן – רק הידיים השתנו.

כמעט כל החומרים בעבודה הזאת באים מהטבע –
חול שהפך לזכוכית, צדפים מהים, בדים מצמחים, צמר מהכבשים.
אלה אותם חומרים שהכירו הקדמונים, רק שהיום הם מקבלים חיים חדשים בידיים שלנו.
זה מה שמחבר בין אז להיום – לא הזמן, אלא החומר.
הוא נשאר נאמן לעצמו, ואנחנו פשוט ממשיכים את הסיפור שלו.

החומר שמחבר אותנו

כשאנחנו יוצרים בידיים, אנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של בני אדם שדיברו עם החומר.

אותם חומרים שחיממו את ידיהם של רועי הצאן, הנפחים והאימהות שטוו,
הם בדיוק אותם חומרים שאנחנו מחזיקים היום – רק הכלים השתנו.

האמנות מזכירה לנו מי אנחנו באמת –
לא רק יוצרים, אלא ממשיכים של שפה עתיקה.
בכל פעם שאנחנו נוגעים בזכוכית, בחול, בצמר או בעץ,
אנחנו סוגרים מעגל – מהעבר של בני ישראל במדבר אל ההווה שלנו כאן, בארץ הזאת.

זו לא רק מלאכת יד – זו שיחה עם הזמן.
וכל יצירה כזו, קטנה או גדולה, מחברת אותנו לא רק למה שהיה –
אלא למה שאנחנו עדיין יכולים להיות.

AI

אם אהבתם את הרעיון, שתפו או כתבו בתגובות –
איך אתם הייתם מחברים את החומר לטבע ולזיכרון שלכם.

---

— נכתב ונוצר באהבה על ידי דבורה | Dvorales Colors —
אמנות, מלאכת יד ושורשים ישראליים