יום רביעי, 22 באוקטובר 2025

מן השמים באו – סיפור האנונקי והבריאה הראשונה

קטגוריה: שורשי האנושות והציוויליזציות הקדומות | סדרה: מן השמים באו – סיפור האנונקי

🌌 מן השמים באו: סיפור האנונקי והבריאה הראשונה

חלק ראשון

שמיים זרועי כוכבים – אווירת מיתוס הבריאה

✍️ אז מה לי ולסיפור הזה ?

סקרן אותי מאיפה התחיל הכול – ובטח שלא מבחינה דתית, אלא אנושית: איך נולד הרעיון של הבריאה, של האלים, של האדם? מי כתב את הסיפורים הראשונים, ומה הם ראו באמת כשהביטו לשמים?

במהלך השנים נחשפתי לכתבים השומריים, ללוחות החימר העתיקים ולתאוריות היצירתיות של זכריה סיצין (שגרמו לי לחשוב, איך לא חשבתי על זה קודם ), נדהמתי כמה שהם דומים לסיפורי התורה והבנתי שייתכן והמיתולוגיות הקדומות (ברובן) לא באמת אגדות – אלא זיכרון ממשי של עידן קדום מאוד, שבו ישויות מתקדמות מאוד כנראה– האנונקי – ''ירדו מן השמים'' ויצרו את תחילת האנושות ולבני האדם לא היו את המילים המתאימות לספר אותם.

המסע הזה הפך בעבורי לתחקיר רחב: לא רק להבין מה כתוב בלוחות, אלא לשחזר את התמונה השלמה – איך נולד האדם, איך קמו הערים הראשונות, ואיך הזיכרון הזה נשמר עד ספר בראשית ואילך. אני כותבת את הסדרה הזאת כדי להחזיר את הסיפור למרכז – לא כמיתוס רחוק, אלא כמציאות שיכולה להסביר את שורשי כולנו.

“הכול התחיל כשהאלים ירדו מן השמים.
הם ירדו באור, במרכבות אש,
ובמקום שבו נגעו באדמה – נולדה הציוויליזציה הראשונה.”
(עיבוד מלוחות השומרים ומתוך “עלילות אנקי”)

Zecharia Sitchin

Zecharia Sitchin portrait Book cover: The Earth Chronicles

מי היה הוא?
זכריה סיצ’ין (1920–2010) היה סופר וחוקר ישראלי־אמריקאי, יליד אזרבייג’ן, שהיגר לישראל ואחר-כך לארצות הברית.

הוא כתב סדרת ספרים בשם “The Earth Chronicles”, שבה טען כי האנושות נוצרה בידי ישויות חוצניות בשם Anunnaki ממערכת שמשית אחרת, וכי התרבות השומרית מהווה תיעוד אמיתי של ביקורם.

מה טענותיו המרכזיות? סיצ’ין טען שקיים כוכב נוסף במערכת השמש בשם Nibiru, שמקיף את השמש פעם בכ-3,600 שנים, ושמהווה את ביתם של האנונקי. לטענתו, האנונקי יצאו לכדור הארץ בעת העתיקה כדי לחלץ זהב ולתקן את האטמוספירה של כוכבם, ובהמשך “יצרו” את האדם כדי שיעבוד בשבילם. סיצ’ין השתמש בתרגומים שלו של כתבי יתדות סוריים ואכדיים כדי לבסס את גישתו.

ביקורת והערכה - בעוד סיצ’ין זכה לפופולריות רבה והפך לדמות מפתח בתחום “האסטרונאוטים הקדומים”, קיבלה עבודתו ביקורת קשה ממדענים, אסירולוגים והיסטוריונים, שהגדירו את טענותיו כ– “פסאודו־מדעיות” והצביעו על טעויות תרגום, מחסור בשיטות מחקר מקובלות והעדר ראיות אימפיריות. מצד שני, רבים מהקוראים שלו מצאו השראה ורעיון מחודש להבנה של כל המקרא והציוויליזציות הקדומות דרך זווית שונה.

אז נכון לא כל התיאוריות שלו מקובלות עלי אבל הי !!! סיצ’ין היה אחד הגורמים שהפיצו את רעיון האנונקי והקשר שלהם לבריאת האדם ולתרבויות המסופוטמיות, ורק על זה הגיע לו פרסים ובשפע, כי זה גאוני !

איור מיתולוגי – אנונקי

אז ככה... מה אם כל מה שכינינו “מיתולוגיה” הוא בעצם זיכרון עתיק? תיעוד אמיתי של מה שאבותינו ראו בעיניהם אך לא יכלו להסביר במילים (כי לא היו להם מספיק מאלה?) מה אם הבריאה, המבול ואלוהים – אינם רעיונות מופשטים, אלא אירועים ממשיים שהתרחשו בין הפרת לחידקל – המקום שבו נולדה התרבות האנושית?

שם, בארץ שנקראה שומר, התחיל הכול. שם ירדו האלים מן השמים לפי הכתבים, ושם נולדה האנושות.

מקורות הסיפורים
“Enuma Elish” – עלילות הבריאה הבבליות (מקור הבריאה והאלים).
“Atrahasis Epic” – סיפור בריאת האדם והמבול.
“Eridu Genesis” – הלוח השומרי העתיק ביותר עם סיפור האדם הראשון, הערים, והמבול.
“Enki and Ninmah / Enki and the World Order” – תיאורי אנקי, נינמה, והכלאות האדם.
“Tower of Babel (Babel Inscriptions)” – תיאורים מאוחרים של מגדל בבל ולבול השפות.
בריאת השמיים והארץ
בראשית הזמן, כשעדיין לא נפרדו שמיים וארץ, רבצו המים הראשונים בערבוביה. במעמקים נחה תיאמת, אם המים, ומעליה נע היה אנו, נשגב ובלתי נראה. עם חלוף הימים, אנו הבדיל בין מים למים,
והוליד את אנליל, שליט האוויר והיבשה, ואת אנקי, אדון המים המתוקים, המעיינות והחכמה.
אז נולדה הארץ מן התוהו, והשמיים נפרשו מעליה ככיפה רועדת באור.
אנליל הרים את השמיים והניח יסודות לארץ, ואנקי חצב בתוכה נהרות וזרע בה את החיים. שלושתם חילקו ביניהם את הסדר החדש:
אנו – שמיים,
אנליל – אדמה ורוח,
אנקי – המים שמתחת והחכמה שבתוך הכול.
וכך נולדה שומר, אדמת הנהרות, שבין הפרת לחידקל, שבה יקום האדם וייפול שוב ושוב.
מפת מסופוטמיה: הפרת, החידקל והערים המרכזיות

ואז מן השמיים ירדו האלים הגדולים – האנונקי, “הבאים מן השמיים אל הארץ”. הם ירדו באור גדול, בקולות וברקים, ומרכבותיהם הותירו חריכה באדמה. במקום שבו נגעו השמיים באדמה נולדה העיר ארידו. לפי הלוחות, ארידו הייתה העיר הראשונה. (כיום מקובל למקם את ארידו בדרום מסופוטמיה; עם זאת, תיעודים מודרניים מצביעים גם על מבנים תת-ימיים עצומים באגם ואן שבטורקיה – מדרגות וקירות אבן – שמזכירים תיאור של עיר אלים עתיקה.) ארידו היתה המוקד של החיבור בין שמיים לארץ. לכן בנה בה אנקי את משכנו, והציב את “שער שמיים” שדרכו יכלו האלים לעלות ולרדת.

שרידים תת-ימיים – המחשה

האלים חיו ופעלו באדמה בוצית עטופה ערפל, עד שהחליטו לברוא סדר חדש. אנליל הרים את השמיים מעל הארץ, אנקי הניח את היסודות מתחת, והאלים עיצבו את הארץ: חצבו תעלות מים, קבעו גבולות בין ים לנהר והכינו אדמה שתוכל לשאת חיים. אך העבודה הייתה קשה, והאיגיגי – האלים הצעירים – מרדו. אנקי כינס מועצה והציע: “ניצור יצור חדש – בצלמנו, בדמותנו, שיישא את העבודה במקומנו.”

עוד בימים הראשונים, כאשר האלים ירדו לארץ והעמידו בה סדר, בחר אנקי מקום שבו נבעו המים החיים.
שם הקים את גן האלים – “אדין” (Edin = המישור הפורה), שבו נבעו ארבעה נהרות – הפרת, החידקל, הפישון והגיחון.
בגן היו עצים נישאים, פרחים נדירים וחיות מכל הסוגים; בתוכו נשמר סוד החיים, והחכמה הוטמנה בעצים שסבבו את המעיין. נינמה, אם האלים, שמרה על הגן.
כשאנקי ונינמה ירדו לגן, “מעבדת החימר”, לקחו אדמה מן הנהר, ערבבו במים ובדם של אל שנהרג וקראו לזה “לולו” – היצור המעורב.
בלוחות נכתב: “אנקי לש את החימר על לבה של נינמה, נינמה הניחה עליו את חותם האלים, והאדם נולד.” לאחר ניסויים שנכשלו, לקח אנקי דם של אל חכם ונוצר אדם המסוגל לדעת, לדבר ולזכור. נינמה קראה לו “אדם (אדמו) אדמה”.
האדם הראשון חי בגן כדי ללמוד את דרכי האלים; אך נאמר לו לא לגעת בעץ החיים: “ביום שתיגע בו – תדע מה שידעו האלים.”
לאחר שברא אנקי את האדם, יצר גם את נינתי, “גבירת החיים”, המקבילה לשם חוה – “אם כל חי”. נינמה יצרה אותה מן ti – “חיים/צלע”.
בגן צמחו שני עצים – עץ החיים ועץ הדעת; ביניהם שכן הנחש, סמלו של אנקי, שליח ידע וריפוי. כשהאישה נגעה בעץ – נולד השכל החופשי.
האלים נבהלו; אנליל כעס: “האדם למד את סוד האלים.” האדם גורש מן הגן – וזה היה רגע לידתה של הבינה האנושית.
השומרים לא ראו בכך חטא אלא את תחילת הדרך של האדם כיוצר עצמאי. לאחר שיצא מן הגן, האדם עבד בשדות, חפר תעלות וזרע. אנליל אמר: “האדם יישא את עול הארץ.”

עם הזמן ראו האלים כי האדם דומה להם… חלק מן האלים נשאו בנות אדם; נולדו צאצאים מעורבים – ענקים וחכמים – שהביאו ידע, מוסיקה, רפואה ומדידה. אנליל גזר: “לא ירדו עוד האלים בין בני האדם.” אבל הצאצאים נשארו, ומהם קמו מלכים וחכמים.

🏛️ הערים הראשונות נבנו בין הנהרות: ארידו – משכן אנקי; ניפור – מושב אנליל; אור ואורוכ – ערי האדם. שורופק – אחת הערים הראשונות: מרכז תרבות, חוק וכתיבה; מקום הולדתו של זיאוסודרה (נוח השומרי) – העיר האחרונה לפני המבול.
🪔 אפשר לומר שבשורופק נולדה הציוויליזציה – ושם גם כמעט נכחדה.

חוקרים בני זמננו מציעים כי ייתכן ששרידי העיר ארידו

נמצאים מתחת למימי אגם ואן שבטורקיה – מבנים עצומים, מדרגות ותיבה חצובה; יש הטוענים לקשר לתיאורי העיר בלוחות החימר. אם כך, “שער השמיים” של אנקי איננו בין הנהרות בלבד – אלא אולי בלב האגם.
זיגורט ומקדש – המחשה
בכל עיר הוקמו זיגורטים – מגדלים מדורגים שנבנו לפי תנועת הכוכבים. כל מקדש הוקם כהעתק של “בית האל” שבשמיים; אז נולדו גם המלכות והכתיבה על לוחות חימר.
“אז ירדה המלוכה מן השמיים, והאדם החל לכתוב את מעשיו.”
הכוהנים ניהלו את הארץ בשם האלים ולימדו את האדם לכתוב, למדוד, לחשב ולבנות. בלוחות החימר תועדו הסדרים הראשונים: מועצות, מפקדים, חוקים, רשימות מלאי וחשבונות – שורשי המינהל והמדע האנושי. זה היה עידן זהב – הרמוניה בין שמיים לאדם.
עבודת חרס עתיקה – המחשה
ממלכת אררט קמה בהרי השמש בצפון, מעבר לנהרות – ארץ גבוהה, קרה ומושלגת. שם קבעו האלים את מקום מנוחתם, ובהרים ההם היו “שערי האש”. בלוחות מתואר כיצד האלים חזרו לשם מדי תקופה, והשאירו אחריהם “מרכבות מתכת ומגדלי אור”. אנקי ואנליל חזרו מדי כמה מאות שנים לבדוק את הארץ והאדם.
אך השלום לא נמשך לנצח. האדם התרבה, הארץ התמלאה רעש, והאלים חששו מן השחיתות והכוח. אנליל החליט להביא מבול גדול. רק אנקי, אדון הרחמים, סירב. הוא הזהיר את בנו האנושי – זיאוסודרה – ואמר: “הרוס את ביתך, בנה לך תיבה; קח זרע מכל חי, ואל תפתח את דלתך עד יחלוף המבול.”
המים עלו, השמיים נפתחו, והרוח סחפה את הכול. שבעה ימים ושבעה לילות סער העולם. כשהשמש הופיעה, זיאוסודרה שלח יונה ששבה ובפיה בוץ יבש. המים נסוגו, והאדם יצא שוב אל האדמה על ההר.
הוא הקריב קורבן, והאלים – שתחילה כעסו על שניצל – נשבעו שלא ישובו להביא מבול על הארץ. כך נחתמה הברית, והאדם הפך לשומר הארץ.
סיפור המבול הופיע גם בעלילות גילגמש (גרסאות בבליות/אשוריות), שנכתבו מאות שנים לאחר מכן באורוכ. גילגמש – מלך שהיה “שני שלישים אל ושליש אדם” – חיפש את סוד הנצח, פגש את אותנפישתים (זיאוסודרה השומרי בגרסה בבלית) ושמע ממנו: “אנקי הזהירני, בניתי תיבה, וכך נשמרו החיים.” אך גם: “חיי נצח שמורים לאלים בלבד.” בסוף – נחש בלע את צמח הפלא, וגילגמש הבין: חיי האדם קצובים; הידע והיצירה – נצחיים.
לאחר המבול, בנו בני האדם את בבל. אמרו: “נעשה לנו שם ונבנה מגדל שראשו בשמיים.” אנליל ראה ואמר: “הנה עם אחד ולשון אחת להם, ואין גבול למעשיהם.” אז בלבל את לשונם ופיזרם על פני הארץ. המגדל נותר חרב – וזכרו נחקק כאזהרה.

וזה היה סיום העידן. לאחר מגדל בבל, נעלמו האלים בהדרגה. נאמר כי מרכבותיהם נראו בפעם האחרונה מעל הרי זגרוס, והאדם נותר לבדו. אך קיבל במתנה את הידע, את הסדר ואת הזיכרון. וכך נכתב בלוח האחרון:

“כאשר ייפתח שוב השער שבין שמיים וארץ, ישובו האלים ויראו את מעשה האדם.”

האנונקי הותירו אחריהם ידע על חקלאות, השקיה, מתכות וכתיבה. הם ייסדו את המדע, את החוק ואת הבירוקרטיה, ואת עצם הרעיון של למידה. הם הפכו את האדם ליצירה תבונית המסוגלת לזכור ולהתפתח.

וכשעזבו – הערים נותרו, והזיכרון הפך לסיפור שהשתמר בתרבויות רבות: מצרים, יוון, הודו – ולבסוף גם בתנ״ך. אותם אלים קיבלו שמות חדשים, אך הסיפור נשאר זהה: הכול התחיל מן השמים, והכול נמשך דרך האדם.

✨ סיכום

זהו פרקם של האנונקי – בוראי העולם, מייסדי הערים, נותני הידע. הם פתחו את השער בין שמיים לארץ, והפקידו בידינו את המתנה הגדולה ביותר: התודעה...

המשך יבוא – סיפור אררט: ראשית האדם

אך המסע שלנו לא מסתיים במסופוטמיה.
כדי להבין את ראשית האדם ואת מקורות הסיפורים על האלים,
עלינו לשוב צפונה – אל ההרים הגבוהים שמעל מקורות הנהרות.

שם, בין הקרחונים והמעיינות הראשונים, נולדה הציוויליזציה האמיתית – התרבות האררטית.
היא זו שהקימה את הידע, את האמונה, ואת הסיפור שממנו צמחו כולם.

בחלק הבא נצא אל ארץ אררט:
המקום שבו נולדה הציוויליזציה הראשונה,
שם נכתב הסיפור הקדום של האדם, המים והקוד שנשמר מאז ועד היום.

📜 מילות מפתח לבלוג:

אנונקי, זכריה סיצ׳ין, שומר, מסופוטמיה, ארידו, אנקי, אנליל, ניבירו, אדין, זיגורט, לוחות חימר, ראשית הכתב, גילגמש, זיאוסודרה, המבול, מגדל בבל, בריאת האדם, The Earth Chronicles, Anunnaki, Sumer, Enki, Eridu, Mesopotamia

יום ראשון, 19 באוקטובר 2025

אמנות הכתב-קליגרפיה

הכתב כאמנות – מסימן פשוט ליצירת מופת | דבורה צבעים

קטגוריה: 🌿 שימור מלאכות עתיקות שימוש בידע קדום ליצירה חדשה. 

הכתב כאמנות – מסימן פשוט ליצירת מופת

“כשהאדם הקדום חרט מילים באבן או כתב סימנים על חרס – הוא לא רק תקשר. הוא יצר יצירה. הכתב עצמו היה ציור, חלק בלתי נפרד מהאמנות והזהות התרבותית.”

כשאנחנו חושבים על אמנות קדומה, עולים מיד לראש ציורי הסלע, פסלים, תבליטים.
אבל יש אמנות אחת שחיה בינינו עד היום – והיא הכתב. הכתב לא היה רק אמצעי להעביר מסר. לכל תרבות קדומה היה סגנון ייחודי שהפך אותו לאמנות בפני עצמה, חלק מהעולם החזותי שלה.
 כתב כסמל וציור
במצרים העתיקה, כל אות הייתה ציור קטן: ציפור, שמש, עין. 
 
סודות כתב החרטומים
גם במסופוטמיה, בכתב היתדות, הסימנים נולדו כסמלים ציוריים לפני שהפכו לצלילים מופשטים. בכך הכתב שימר את השפה וגם את החוויה האמנותית – הוא היה ציור שמדבר.
הפענוח המופלא של כתב יתדות
הכתב באדריכלות
הכתב לא נשאר רק על נייר או חרס. הוא הפך לחלק מהנוף הבנוי: כתובות שערים במסופוטמיה, הירוגליפים על קירות מקדשים במצרים, כתובות קדומות בירושלים. המילים נחרטו באבן, נצבעו בזהב, הוצבו בגאון – הכתב הפך לקישוט ולזיכרון. 
 מקורות הקליגרפיה היהודית 
שורשי הכתב הקדום והאשורי
1. שורשים בתנ"ך ובמקדש - הכתב העברי נחשב לאחד הכתבים הקדומים ביותר בעולם ששרדו ברצף.
הכתיבה המקורית – "כתב עברי קדום" – הופיעה כבר בתקופת המלוכה בישראל וביהודה (מאה 10–6 לפנה"ס).
לאחר חורבן בית ראשון והגלות לבבל, הוחלף בהדרגה בכתב המרובע, שמוכר לנו היום – "כתב אשורי" (הכתב המרובע) – והוא הכתב שבו נכתבת התורה עד היום.
חז"ל ראו בכתב זה מתנה אלוהית, ולפיכך כל אות ואות נחשבת כלי קודש.
בתלמוד (מסכת שבת, ק"ד) נאמר:
“אותיות ניתנו למשה מסיני” — כלומר, גם הצורה עצמה קדושה, לא רק התוכן.

 כיצד נכתבת הקליגרפיה היהודית המסורתית
2. כתיבת סת"ם – ספרי תורה, תפילין ומזוזות
זוהי הצורה הקדומה והמדויקת ביותר של הקליגרפיה היהודית.
הכותבים נקראים סופרי סת"ם (ראשי תיבות של ספר תורה, תפילין, מזוזות).
הכלים והחומרים:
עט קנה (קולמוס) – עשוי מקנה סוף או מנוצה, שנחתכת בזווית מדויקת ליצירת עובי משתנה בקווים.
דיו שחור – נרקח מחומרים טבעיים בלבד, עמיד לאורך מאות שנים.
קלף מעובד – עשוי מעור בהמה טהורה, נבדק בקפדנות.
הכללים:
כל אות חייבת להיכתב בכוונה טהורה וללא הסחת דעת.
אם אות אינה נכתבת בצורה מדויקת – הפסוק כולו פסול.
הכתב חייב לעמוד לפי מידות קבועות של גובה, רוחב ומרחק.
הסופר מברך לפני הכתיבה, ונהוג לומר שכל אות היא נשימה רוחנית, וכל קו נושא משמעות.

 שימושים מסורתיים לאורך הדורות
3. ספרי קודש ומגילות
מגילות קלף: כמו מגילת אסתר, רות או קהלת – נכתבות ביד במלאכת מחשבת.
כתובות: כבר מהמאה ה־11 נוצרו כתובות נישואין מאוירות, במיוחד באיטליה, ספרד ופרס. הקליגרפיה בהן שימשה לעיטור, תפילה וברכה גם יחד.
פיוטים וסידורים: בעולם האשכנזי והספרדי נכתבו פיוטים בקליגרפיה מעוטרת, לעיתים עם זהב ודיו צבעוני.

4. כתובות ואמנות ביתית
קליגרפיה שימשה גם לקישוטי קירות, שערים של בתי כנסת, ועיטורי מזוזות.
בקהילות מזרחיות רבות נהגו לכתוב פסוקים כמו “שיוויתי ה' לנגדי תמיד” על קירות או מסגרות עץ בקליגרפיה מהודרת.
 סגנונות הכתב העברי הקליגרפי
-כתב אשכנזי – מרובע וזקוף, קווים חדים, אותיות נבדלות.

-כתב ספרדי – עגול יותר, רך, בעל זרימה טבעית.

-כתב תימני – קדום יותר, עם שילוב מאפיינים מכתב עברי קדום.
-כתב רהוט (כתיבה תמה)– שמשמש לכתיבה יומיומית

-כתב מזרחי מאויר – נפוץ בקהילות בבל, תוניס, מרוקו ופרס, שבו האותיות שולבו בעיטורים גאומטריים ופרחוניים.

שלום מודרני

🖋️ מדריך בסיסי לקליגרפיה – כתיבה יפה למתחילים
🎨 חומרים דרושים
-עט קליגרפיה – אפשר עט נובע עם חוד שטוח, או טוש קליגרפיה פשוט (כמו Pilot Parallel, Tombow, Ecoline).
-נייר חלק – עדיף נייר עבה או מיוחד לקליגרפיה שלא נמרח.
-סרגל ועיפרון – לסימון שורות והנחיות.

-(אופציונלי) דיו ונוצה – למי שרוצה להתנסות בשיטה המסורתית.


✍️ שלבי העבודה: 
שלב 1 – אחיזת הכלי
מחזיקים את עט הקליגרפיה בזווית של כ־45° לנייר.
חשוב לשמור על אותה זווית לאורך כל הכתיבה כדי לקבל קווים אחידים.
שלב 2 – תרגול קווים בסיסיים
ציירו קווים עבים וקלילים: לחץ קל = קו דק, לחץ חזק = קו עבה.
תרגלו קווים אנכיים, אופקיים, אלכסוניים, וקשתות.
זהו ה"אלף־בית" של הקליגרפיה.
שלב 3 – אותיות פשוטות: התחילו בישרות (א, ל, ו) 
כאן (בהמשך הסרטון)תוכלו למצוא סט סרטוני הדרכה למתחילים
ואז עברו לאותיות עגולות (כמו ס, ע)

שלב 4 – מילים ראשונות
כתבו שמות קצרים או מילים פשוטות.
הקפידו על ריווח אחיד בין האותיות 
ונסו לשלב גדלים שונים 
שלב 5 – יצירת קומפוזיציה
בחרו משפט קצר.
הוסיפו עיטורים עדינים – קווים, פרחים, מסגרת 
וכך המילים הופכות ליצירה אמנותית שלמה
הכתב המזרחי המעוטר
חשוב !!! תרגול יומי – גם 10 דקות ביום משפרות פלאים.
סבלנות – קליגרפיה היא אמנות של קצב איטי ומדויק.
שימוש בנייר מודפס עם שורות – עוזר לשמור על גובה אות אחיד.
נשימה ורוגע – היד נינוחה, לא מתוחה.

 הקליגרפיה היהודית כיום
5. אמנות עכשווית
היום הקליגרפיה היהודית עוברת תחייה של ממש.
אמנים רבים משלבים את האות העברית בעיצוב גרפי, בציור, בבדים ובתכשיטים.
האותיות הפכו לסמלים רוחניים, לא רק דתיים – כמו המילה “שלום”, “אהבה”, “אור” ו“חיים”.
בסטודיואים לעיצוב משתמשים בקליגרפיה ידנית לעיצוב לוגואים, הדפסים ובתי מזוזה מודרניים.
אמנים ישראלים ויהודים בעולם רואים באותיות כלי לביטוי עצמי ולאמונה אישית.
גם בכתובות מודרניות, עיצובי סידורים והזמנות לחתונות, יש חזרה לכתב יד, קולמוס ודיו. 
''הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא'' חני גרוס
המשמעות הרוחנית
לפי הקבלה, לכל אות יש תדר רוחני.
אותיות התורה הן "אבני הבריאה" — כל מילה בונה עולם, וכל צירוף משנה מציאות.
לכן קליגרפיה, אינה רק אומנות ויזואלית — היא דרך לתקשורת עם הנסתר.
הכותב נדרש לשקט, לריכוז ולכוונה.
כפי שאומרים הסופרים:
כשאני כותב את האותיות – האותיות כותבות אותי.”
🙌
2 אמני קליגרפיה עברית מודרנית מדהימים שהקפיצו את הקליגרפיה לשלב הבא הם:
 מישל ד’אנסטסיו – מאסטר של הקליגרפיה העברית המודרנית
מישל ד’אנסטסיו נולד ב־1968 בצרפת וגילה את אהבתו לקליגרפיה בשנת 1989. הוא למד ב־DUCTUS, בית הספר הצרפתי הראשון לקליגרפיה, אצל אמנים מפורסמים כמו קיטי סבטייה וז’אן לארש. בהתחלה עסק בקליגרפיה מערבית – אנגלית ולטינית – וגם למד את יסודות הקליגרפיה הסינית. בשנות ה־90 החל ליצור בסגנון חופשי יותר, כשהוא משלב דיו, תנועה וצילום. בשנת 2004 גילה שמוצאו המשפחתי הוא יהודי, וביקורו בארץ ישראל פתח בפניו עולם חדש – הכתב העברימאז הוא נחשב לאחד מהמומחים הגדולים באירופה לקליגרפיה עברית מודרנית. הוא יוצר יצירות מרהיבות באותיות עבריות, משלב בהן צילום ואור, ומציג אותן ברחבי העולם – מיפן והודו ועד קנדה.
מישל ד’אנסטסיו – “אם אשכחך ירושלים”

 

פרנק ללוּ – היופי הרוחני של האות העברית

פרנק ללוּ (Frank Lalou), יליד צרפת (1958), נחשב לאחד מאמני הקליגרפיה העברית החשובים בעולם.
הוא למד אמנות וקליגרפיה קלאסית, אך בחר להתמקד באותיות העבריות – גם מבלי לדעת עברית – מתוך משיכה לצורה, תנועה ואור.
ביצירותיו האותיות הופכות לציור רוחני – קווים זורמים, צבעי זהב ודיו שחור היוצרים תחושת מדיטציה.
ללוּ עיצב מאות כתבי יד מאוירים של מזמורים, פיוטים ופסוקים תנ"כיים, ומציג את עבודותיו בגלריות בפריז, ניו-יורק וירושלים.
באתר שלו ניתן לראות את היצירות הייחודיות שבהן האותיות עצמן נושמות וחיות.

פרנק ללוּ – אותיות כנשימה וכמדיטציה

🕌 קליגרפיה ערבית – خطّ (Khaṭṭ)

הקליגרפיה הערבית התפתחה במקביל לשפה הערבית והאסלאם, כאשר הקוראן מילא תפקיד מרכזי בהתפתחותה. היא התפתחה משני סגנונות עיקריים – כופי ונסח'י – ששימשו בסיס לסגנונות רבים אחרים, היא הפכה לאמנות נשגבת וכל מילה היא עיטור, וכל קו הוא תפילה.

יופי וצורה -הקליגרפיה הערבית נכתבת מימין לשמאל, ומורכבת מקווים גולשים וקשתות. יש סגנונות רבים, שכל אחד מהם נושא היסטוריה ואופי משלו:

  • Naskh (نسخ) – כתב קריא וברור, מתאים לטקסטים דתיים.

  • Thuluth (ثلث) – כתב מעוגל ואלגנטי, משמש לקישוטי מסגדים וכותרות.

  • Diwani (ديواني) – כתב עשיר ומפותל, עם קווים דקים ועיטורים.

  • Kufi (كوفي) – כתב עתיק, גיאומטרי ומרובע, בעל נוכחות חזקה מאוד.

  1. הכינו נייר איכותי או קלף דק, וכלי כתיבה חד־ראש (Qalam قلم).

  2. ערבבו דיו כהה עם טיפת שמן או מים מזוקקים.

  3. שרטטו תחילה את הציר העליון של המילה, ולאחר מכן את הקשתות.

  4. התחילו במילה الحمد لله (“אל־חמדו ללה”) בסגנון Thuluth.

  5. שימו לב לרווחים – הם חשובים לא פחות מהאותיות עצמן.

  6. לאחר הייבוש, הוסיפו נקודות וקישוטים עדינים להשלמת היצירה.

בקליגרפיה הערבית, כל תנועה נחשבת מדידה של נשמה ודיוק, והאיזון בין יופי לקריאות הוא סוד האמנות כולה.

קליגרפיה ערבית כיצירה – עיטור, גיאומטריה ואינסוף
קליגרפיה ערבית כיצירה - בעולם הערבי, הקליגרפיה הפכה לאמנות נעלה. האיסור על ציור דמויות דחף את האמנים להפוך את המילה עצמה לקישוט, למבנה גאומטרי, לעיטור אינסופי.

שימושים יומיומי: באדריכלות, קישוט וטקסט קדוש.
בעולם הערבי הקליגרפיה נחשבת ל"שפת היופי של האמונה".
משתמשים בה לעיטור מסגדים, חזיתות, דלתות, וכלי קרמיקה.
היא נוכחת גם בשטרות כסף, בהזמנות לחתונות, ובאמנות מודרנית על בגדים ועור.
האות עצמה נחשבת קדושה, ולכן מעטרים בה כל דבר שיש בו משמעות רוחנית.
"הקליגרפיה הערבית מזכירה לנו שהמילה עצמה היא מקום קדוש – היא נושאת את האלוהי בצורתה."

🕌 eL Seed – אמן קליגרפיה ערבית מודרנית | טוניס / צרפת

האמן eL Seed נולד בפריז להורים טוניסאים ומשלב גרפיטי עם קליגרפיה ערבית מסורתית.
הוא כותב על קירות בניינים שלמים מילים מהקוראן, שירים וציטוטים של שלום וסובלנות.
הקליגרפיה שלו צבעונית, מעגלית ונראית מרחוק כמו תחרה של קווים ערבים זורמים.
מטרתו – להראות שהשפה הערבית היא שפת יופי וחכמה, לא של פחד.

קליגרפיה עירונית – שפה, צבע ותנועה

עבודת יד – עץ, זהב וכתב זורם

הקליגרפיה של המזרח הרחוק 

“במזרח, הכתב הפך לנשימה. כל קו במכחול הוא הד לאנרגיה של הכותב.” 

ההתפתחה מכתב ציורים קדום, כשהיא שואבת את שורשיה מהכתב הסיני, והיא מהווה אמנות חזותית מורכבת המבוססת על כתיבה באמצעות מכחול ודיו שחור. היא התפתחה לסגנונות שונים בסין, יפן וקוריאה, תוך השפעה הדדית ושימוש בכתב הקיסרי (AI)

הקליגרפיות היפנית והסינית – 書道 (Shodō) “דרך הכתיבה” / “דרך הקלף”) הן אומנויות כתב דקורטיביות ששורשיהן משותפים, אך עם הבדלים ואף דגשים שונים. בשתיהן האמנים משתמשים במברשת (Fude 筆), דיו שחור (Sumi 墨) ונייר אורז דק., ונחשבות לאמנויות אציליות המבטאות אישיות.
מהות הסגנון - המטרה איננה רק לכתוב סימן יפה, אלא לתאם בין תנועת היד לנשימה. כל קו נולד מתוך שקט.
הקליגרפיה היפנית נחלקת לסגנונות עיקריים:

  • Kaisho (楷書) – כתב מדויק וברור, שבו כל קו מופרד.

  • Gyōsho (行書) – כתב חצי־זורם, בין דיוק לרכות.

  • Sōsho (草書) – כתב עשב, חופשי וזורם, כמעט מופשט. 

איך כותבים?
הניחו את דף נייר האורז על שולחן שטוח.
ערבבו דיו שחור עם מעט מים עד שהמרקם אחיד.טבלו את המברשת בקצה בלבד – לא לעומק.קחו נשימה עמוקה וציירו את הסימן 永 (Eternity – נצח).התחילו בקו האנכי מלמעלה למטה, אחר כך הוסיפו את הקווים הצדדיים.שמרו על קצב אחיד ורציף – כל קו חייב "לנשום".

האות נבחרה כמפתח ללימוד, משום שהיא כוללת את שמונת הקווים הבסיסיים של הקליגרפיה הסינית־יפנית.

永 – מפתח הלמידה

שימוש יומיומי: אמנות הבית והטקס
ביפן ובסין הקליגרפיה תופסת מקום מרכזי בעיצוב פנים ובחיי הרוח.
תולים גלילות קליגרפיה (Kakemono 掛け物) בטקס התה, במקדשים ובבתים כדי להזכיר שלווה, עונה או ערך רוחני כמו “Harmony” (和).
גם בחגיגות ראש השנה כותבים סימנים מבורכים לתלייה על הדלת.
גלילת קליגרפיה – דיו שחור על נייר אורז

🏯 וואנג דונגלינג – Wang Dongling אמן הקליגרפיה סינית־יפנית מודרנית | סין

וואנג דונגלינג נחשב לאחד הקליגרפים הגדולים החיים כיום בסין.
הוא יוצר קליגרפיות ענק על קירות ובדים עצומים, שבהם האותיות הסיניות כמעט נמסות לצורות מופשטות.
הוא משלב קליגרפיה מסורתית עם אמנות מופשטת מודרנית — הדיו נשפך, נוזל, ונראה כמו תנועה של רוח.
יצירותיו מוצגות במוזיאונים הגדולים בעולם, כולל ניו יורק, לונדון ובייג׳ינג.

קליגרפיה עכשווית בקנה מידה גדול

דיו זורם – תנועה ורוח

הקליגרפיה בחיי היומיום – כשהאות נוגעת בחומר
בעבר הכתב היה קדוש, שמור למגילות, קירות מקדש ולספרי תפילה.
היום הוא חזר אלינו – אל הבית, הרחוב והחיים עצמם.
הקליגרפיה המודרנית הפכה לגשר בין מסורת לעיצוב עכשווי: היא לא רק כתיבה יפה, אלא אמנות שימושית שמקשטת את היומיום.

אותיות קדומות מופיעות כיום על בדים, כלי קרמיקה, ניירות עטיפה, תכשיטים, כוסות, כריות וקירות בתים.
מעצבים משלבים קליגרפיה בעיצוב פנים, באופנה ובמוצרים אישיים, כדי להעניק נגיעה של נשמה לכל חפץ.
המילה הכתובה – בעבר כלי תקשורת – הפכה לסמל של זהות, שלווה ויופי.

בעולם שמשתנה כל הזמן, הכתב נשאר עדין ונצחי.
קו אחד, נשימה אחת, ותמיד נולדת יצירה חדשה. אז לכו ליצור משהו חדש וקסום !











מים רבים לא יכבו את האהבה...


יום שישי, 10 באוקטובר 2025

אטלס 3i - תזה

 קטגוריה: חלל ואסטרונומיה יופי ותנועה מהיקום.

האקדמיה לא נועדה לאשר תזה – אלא לאפשר מחקר

אייקון מיקרוסקופ

האקדמיה לא נועדה לאשר תזה – אלא לאפשר מחקר.

פעם המדע היה סקרנות טהורה. שאלות, ניסוי, טעות, גילוי. לא כדי להוכיח צדק, אלא כדי להבין. אבל היום נדמה שהאקדמיה עסוקה יותר באישורים מאשר בגילויים. היא מחליטה איזו שאלה מותר לשאול, ואיזו עדיף לא לשאול בכלל.

ואז באים אנשים כמו אבי לואב – שלא מבקשים רשות, אלא פשוט חוקרים. הם מזכירים לעולם שהמדע הוא לא מוסד, אלא חופש. ושבלי חופש, גם כל הנתונים שבעולם לא שווים דבר.

כי כשמדע חוזר לשאול שאלות על שביטים, הוא בעצם חוזר לשאול על עצמו — על הסקרנות, על האומץ, ועל הפחד הישן לדעת את האמת.

השביט 3I/ATLAS – מבקר בין-כוכבי

השביט 3I/ATLAS – מבקר בין־כוכבי נדיר

מהו בעצם 3I/ATLAS

3I/ATLAS הוא שביט בין־כוכבי – המבקר השלישי שהאנושות זיהתה אי־פעם מגיע ממעמקי היקום אל מערכת השמש שלנו. הוא התגלה על־ידי מצפה ATLAS ונושא את הספרה 3I  משום שהוא Interstellar Object number 3 – השלישי שהגיע אלינו ממערכת אחרת.

שלא כמו שביטים שנולדו בשולי מערכת השמש, 3I/ATLAS נכנס ממקום שאין לנו מפה עבורו. הוא נע במהירות של כמעט 60 קילומטר בשנייה ובמסלול נקי במיוחד. תצפיות מצאו שהעננה סביבו עשירה במיוחד ב־CO₂, ובחלק מהמדידות נמצאו עקבות של ניקל וברזל – הכול יחד מצייר גוף טבעי אך יוצא דופן.

המפגש עם מאדים – שני מבטים על אותו שביט

ב־3 באוקטובר 2025 חלף 3I/ATLAS במרחק של כ־29 מיליון ק״מ ממאדים. סוכנויות החלל כיוונו אליו טלסקופים וחלליות. לפי נאס״א ו־ESA זו תופעה טבעית מרהיבה: שביט בין-כוכבי שמתחמם ופולט גזים ואבק. עבור אבי לואב ותלמידיו, ההתנהגות המסלולית הנקייה מזמינה שאלה: האם אנחנו מפספסים כאן משהו?

גם הרשת גועשת

מיד לאחר המעבר ליד מאדים, הרשת התמלאה בסרטונים, השערות וממים. חלק טענו שזה שביט רגיל שמנופח בידי המדיה; אחרים ראו בו רמז לכך שמישהו צופה בנו בחזרה. נאס״א פרסמה הודעות מרגיעות: אין איום ואין טכנולוגיה זרה.

אבל כשהציבור מרגיש שאין יד מכוונת, והמידע מגיע טיפה־טיפה — הקונספירציות צצות מהר יותר מהכוכבים בלילה בהיר. החוסר בשקיפות יוצר חלל, והחלל הזה מתמלא בסיפורים. וכרגיל, הרשת לא רק דיווחה על הסיפור – היא הפכה לחלק ממנו.

המשמעות שמעבר לשביט

אולי 3I/ATLAS הוא “רק” שביט — גוש קרח ואבק שנדד מיליוני שנים עד שנגע בשמש שלנו. אבל אולי הסיפור האמיתי הוא אנחנו: הדמיון, הסקרנות, והרצון לדעת אם אנחנו לבד. כל עוד נמשיך לשאול — אנחנו עדיין חיים באמת.

האקדמיה יכולה למדוד ולפרסם דוחות, אבל היא לא יכולה להחליף את הלהבה הפנימית של מי שמסתכל לשמיים ותוהה “מה אם?”. זה מה שאבי לואב מזכיר לכולנו — שהמדע לא נולד ממספרים, אלא מהתשוקה לדעת. 3I/ATLAS ימשיך בדרכו מעבר לשמש, אבל השאלה שהשאיר תישאר איתנו: האם נבחר לפחד מהלא־נודע — או שנחקור אותו.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2025

בין גנום, שורשים ויצירה

קטגוריה : ציוויליזציות וקדמוניםהשראה מהעבר ליצירה עכשווית

 איך האמנות מחזירה אותי לשורשים 
 לפעמים, בזמן שאני יוצרת – מערבבת צבע, חותכת עץ או צובעת בד – אני מרגישה שאני לא לבד. יש משהו בתנועה של היד, בחומר, בניחוח של האדמה או הצבע, שמחזיר אותי רחוק בזמן, אל אותם אנשים ראשונים שהבעירו אש וציירו על קירות האבן, אל הנשים שטוו, חרטו, צבעו, קישטו את היומיום שלהן כמו תפילה. ככל שאני עוסקת באמנות, אני מגלה שהיא לא רק יצירה – היא זיכרון קדום. כאילו כל תנועה של מכחול או אזמל נושאת בתוכה חלק מהסיפור שלנו, מהשורשים שצמחו עוד במדבר, בזמן שבו ידיים יצרו לא רק כלים – אלא חיים. אולי בגלל זה אני מרגישה צורך לחפש את ההתחלה: מי היו האנשים שיצרו לפני אלפי שנים, מה הניע אותם, ומה נשאר מהם בתוכנו – בגנים, בנפש, בידיים שלנו.

 בכל דור נולד העם מחדש. הגנים מספרים על מסע עתיק – מן הלבנט, דרך מצרים, המדבר והכניסה לארץ – אבל הנשמה ממשיכה את הסיפור בכל לידה של דור חדש. מה שהחל בגנים של בני ישראל, בדם הקדום שנצרף במדבר, ממשיך היום בלבבות בני הארץ, הצברים, הנושאים בתוכם את אותה אש קדומה – רק במילים אחרות, בגוף אחר, בשפה חדשה. כי מה שהתחיל ב־“ויהי בנסעם ממדבר סיני” ממשיך היום בכל ילד שנולד כאן, תחת אותה שמש, עם אותו רצון טבעי לשרוד, ליצור ולהיות חופשי.
AI
דור המדבר ודור הצברים — לידה שנייה של עם, יש דמיון מופלא בין דור המדבר ובין הדור הצברי של ימינו. אז, בני ישראל יצאו בהמוניהם ממצרים – עייפים, מבולבלים, תלויים במשה – ובארבעים שנות המדבר התחלפו דורות: דור עבדים גווע, ודור חדש, צעיר ונועז, נולד. דור שלא הכיר עבדות אלא חופש, נדודים, מלחמות והתגברות. הם היו הראשונים שעמדו על סף הארץ לא כפליטים, אלא כעם עצמאי, מוכן להילחם, להקים ולבנות. כך גם אצלנו. דור ההורים והסבים נשא את עול הגלות, את פחדיה, את זיכרונות השואה, את הרעד שבמילה "שייכות". הם עלו אל הארץ מאובקים במסע הדורות, ידיהם חרושות עבודה, עיניהם מלאות חלום. אבל הדור החדש – הצברים – כבר נולד כאן. הם אינם נושאים את הפחד אלא את הביטחון, לא את הנדודים אלא את השורש. הם כבר לא מביטים לשמים בתחינה – הם הולכים זקוף, בטבעיות, כאילו הארץ הזאת נשמה את שמם עוד לפני שנולדו. 
AI
 מלאכת יד לנשמה: “תמונת זכוכית – קולאז’ של אור, חול ומים”

בדיוק כמו העם שנולד מחדש באור הארץ,
גם היצירה הזאת מחברת בין אדמה, מים ואור – ממש כמו פעם.
החול שהפך לזכוכית, הצדפים, הצמר והבדים –
כולם חומרים טבעיים, שמספרים יחד סיפור עתיק שמתעורר מחדש בידיים שלנו.

חומרים:

  • מסגרת זכוכית עם שני לוחות (אפשר ממסגרת ישנה)

  • חול דק או גרגרים טבעיים

  • חלוקי נחל קטנים או חלוקי צמר כבשים בשלושה גוונים טבעיים – אפור בהיר, חום בהיר ולבן שמנת

  • צדפים וגבעולי סוף דקים

  • בדים טבעיים: יוטה, טול, טורקיז או ירוק בהיר

  • דבק סיליקון שקוף

  • מספריים קטנות

  • (אופציונלי) סירה קטנה מענף או מקל עץ

אופן העבודה:

  1. נקו היטב את שני לוחות הזכוכית.

  2. על הלוח התחתון צרו קומפוזיציה טבעית: פזרו מעט חול יבש בתחתית, כמו זרימה של נהר או חולית מדבר.

  3. סדרו מעליו צדפים, גבעולי סוף או חלוקי צמר כבשים.
    (לחלוקי צמר: גלגלו ביד וליבדו בעדינות בשלושה גוונים טבעיים).

  4. הוסיפו רצועות יוטה ובדים בגווני טורקיז וירוק ליצירת תחושת עומק ותנועה.

  5. הניחו סירה קטנה מעץ ומאחוריה גבעולי סוף – כמו נוף קדום בשקיפות.

  6. הניחו את לוח הזכוכית השני, הדביקו סביב הקצוות בסיליקון שקוף, והמתינו לייבוש מוחלט.

כשתציבו את היצירה ליד חלון – היא תשתנה עם האור.
בבוקר תיראה בהירה וזורמת, ובערב – כמו זיכרון רחוק.
האור יעבור דרכה ויחשוף את כל השכבות.

AI

AI

הצמר שבו משתמשים כאן הוא בדיוק אותו צמר קדום של רועי הצאן במדבר.
פעם טוו ממנו בגדים, והיום הוא הופך לחלוקי אבן רכים בתוך יצירה מזכוכית.
אותה אדמה, אותו צאן – רק הידיים השתנו.

כמעט כל החומרים בעבודה הזאת באים מהטבע –
חול שהפך לזכוכית, צדפים מהים, בדים מצמחים, צמר מהכבשים.
אלה אותם חומרים שהכירו הקדמונים, רק שהיום הם מקבלים חיים חדשים בידיים שלנו.
זה מה שמחבר בין אז להיום – לא הזמן, אלא החומר.
הוא נשאר נאמן לעצמו, ואנחנו פשוט ממשיכים את הסיפור שלו.

החומר שמחבר אותנו

כשאנחנו יוצרים בידיים, אנחנו ממשיכים מסורת ארוכה של בני אדם שדיברו עם החומר.

אותם חומרים שחיממו את ידיהם של רועי הצאן, הנפחים והאימהות שטוו,
הם בדיוק אותם חומרים שאנחנו מחזיקים היום – רק הכלים השתנו.

האמנות מזכירה לנו מי אנחנו באמת –
לא רק יוצרים, אלא ממשיכים של שפה עתיקה.
בכל פעם שאנחנו נוגעים בזכוכית, בחול, בצמר או בעץ,
אנחנו סוגרים מעגל – מהעבר של בני ישראל במדבר אל ההווה שלנו כאן, בארץ הזאת.

זו לא רק מלאכת יד – זו שיחה עם הזמן.
וכל יצירה כזו, קטנה או גדולה, מחברת אותנו לא רק למה שהיה –
אלא למה שאנחנו עדיין יכולים להיות.

AI
אם אהבתם את הרעיון, שתפו או כתבו בתגובות –
איך אתם הייתם מחברים את החומר לטבע ולזיכרון שלכם.

— נכתב ונוצר באהבה על ידי דבורה | Dvorales Colors
אמנות, מלאכת יד ושורשים ישראליים